סיגריה אחרונה- פרק 46

היא ישבה ודיפדפה בקלסר שלי. עברה מעמוד לעמוד. לא ממש ידעתי מה היא רוצה אבל כל מה שעשיתי היה לשבת בשקט ולהמתין שהיא תתחיל לפתוח את הפה. " רק חכי שתי שניות בבקשה ליזי, שכחתי להביא עוד משהו " היא אמרה, קמה ממקומה ויצאה מהחדר. מה היא מנסה להעמיד אותי במבחן אם אני אגע בקלסר התלמידות שלי? הצחיקה אותי קצת. מטומטמת המנהלת הזאת. חיכיתי וחיכיתי, ממש מתעכבת הנודניקית. אבל כשהיא חזרה, כל מה שחשבתי שהיא תעשה בכלל לא היה. היא עברה איתי על המקצועות שאני לומדת ואמרה את התוצאות ובמה היא חושבת שצריך להשקיע יותר ובמה פחות. לרגעים חשבתי שהיא עומדת לעשות לי משהו חמור יותר, כמו לאיים על חיי, כמו להצהיר שאם אני לא אעשה ככה וככה היא תשלח אותי לחדר ההירגעות. כל מה שהיא עשתה זה מה שהמחנכים היו אמורים לעשות או הזאת שבונה פרופיל בגרות. את השם שלה שכחתי עכשיו.
יצאתי מחדר המנהלת והתחלתי ללכת לכיוון מגורי הבנות, כבר היה ערב. ראיתי את וייד ואת החברים שלו יושבים להם ומעשנים איזה משהו. חבורת דפוקים. הוא קלט את המבט שלי מסתכל עליהם. " בובה " הוא קרא לי, אני אחטיף לו כאפה אם הוא יעז לקרוא לי שוב בובה. " ליזי מותק בואי לפה " הוא אמר ושוב התעלמתי והמשכתי ללכת על השביל לכיוון מגורי הבנות. הוא קם והתקדם אליי בריצה ואני המשכתי ללכת. הוא נעמד מולי מחייך חיוך קטן ואני עקפתי אותו מצד ימין.
" הפ הפ " הוא אמר ותפס בידי, " לאן זה? ".
" לא באלי לדבר איתך. מותר לי לא? ".
" עשיתי משהו? " הוא שאל, טוב לפחות הוא לא נראה מסומם. בטח לקחו איזה סיגריות מעפנות.
" לא, לא ממש ".
" ובכל זאת? " הוא שאל מופתע.
" סתם זה לא משנה.. פשוט לא באלי לדבר ".
" טוב " הוא נאנח וחזר לחברים שלו. למה לא באלי לדבר איתו? כי לשמוע מאיתן שהם חרמנים עליי רצח באמת לא עושה לי טוב. אני שמה לב למבטים האלה, ובזמן חמש דקות השיחה שלנו גם הרגשתי פתאום את ההסתכלות שלו. הוא מחליא אותי כרגע. שכל העולם יבין אחת ולתמיד! – אני ויותם נהיה ביחד בסופו של דבר ואף אחד לא יקח את הלב שלי למקום אחר,הוא שמור. הדברים שאמרתי ליותם הם לא דברים שאמרתי אי פעם לאדם קודם בחיי. תפנימו ותסתמו את הפה.
כשנכנסתי בחזרה לחדר הרגשתי שאין לי כלום. הרגשתי ריקנות מטורפת. מיליוני מחשבות הדהדו לי בראש ומה שעשיתי היה לקחת את היומן שבין החולצה הסגולה לירוקה והתחלתי לכתוב מחשבות:
' אני חצי חנוקה. יושבת מול יומן ומתחילה לכתוב בלי טיפה אחת של מצב רוח. אני לא באמת יודעת מה עובר עליי. האמת שהיה יום סביר, לא קרה בו כלום, אבל כל מיני מחשבות והרגשה שאני עוד שנייה אפרוץ בבכי עומדות על הסף. כאב יש לי בלב כן, אבל אני לא בדיוק יודעת ממה הוא נובע. אני לא מנסה לכתוב לך כתיבה של דרמה, אני לא חושבת שאני מתארת את עצמי כעומדת על במה ומקריאה פה את הכל. יש פעמים שזה קרה לי בילדות. אני כותבת כי אני מרגישה שבלי לכתוב לפני שאני אלך לישון אני פשוט אתפוצץ. כל דבר כואב לי עכשיו בגוף, כל חלק. חלק שנגעו לי בו וחלק שלא, אתה בטח לא תבין מה הכוונה כי פה לא רציתי לספר לך על הכאב שחוויתי לפני כמה ימים. אני מרגישה קטנה שיוצרת דרמות יותר מידי מיותרות לעצמה, שאוהבת להרגיש קצת מדוכאת, ואני באמת לא מבינה את עצמי כרגע. הדבר היחיד שאני פתאום רוצה זה לדבר עם הבית.. '.
מתוך המגירה לקחתי את הטלפון הנייד והדלקתי אותו. בהיתי כמה דקות בתקרה, מנסה להבין אם מה שאני הולכת לעשות זה נכון. כל הכתיבה שלי חזרה אליי, כל המחשבות על המקום שלי בעולם, הקטן והצר, הכאב החזק. הייתי בטוחה שמה שאני צריכה זה חיזוק מהבית.
התקשרתי הביתה, שמעתי את הטלפון מחייג. עוד צלצול ועוד צלצול. " שלום הגעתם ל.. " ושם ניתקתי. טוב הם כנראה לא בבית. התקשרתי לאבא, אם כבר אז עדיף לדבר איתו. הטלפון צלצל ולא נשמע שום קול. ואז התקשרתי לאמא " השיחה מועברת לתא הקולי " נשמע ישר. ניתקתי את השיחה, כיביתי את הטלפון, זרקתי אותו לכיוון הכרית והתחלתי לבכות.