סיגריה אחרונה- פרק 39

הלילה היה שקט, לא היה בו שום דבר מיוחד. נרגעתי מכל מיני דברים שעיצבנו אותי, המחשבות כמעט ובכלל לא תקפו. כשבבוקר התעוררתי ונכנסתי אל תוך המדים של בית הספר הרגשתי חלחלה מסתובבת בתוכי. הרגשתי סוג של סחרחורת אבל אחרי ששתיתי מים זה עבר. התחלתי לחשוב שאולי אני מטומטמת ושנכנסתי להריון, אבל הרגעתי את עצמי ואמרתי הלוך וחזור שזה פשוט לא יכול לקרות. וזה גם לא יקרה.
יצאתי לשיעורים והיום עבר מהר, מהר מידי. למה היום פתאום עובר מהר? כל יום כאן הוא סבל, כל יום הוא נורא יותר מהשני. איך פתאום הם עוברים לי כל כך מהר? בהפסקה הארוכה של שעה שתיים כבר הרגשתי שהיום הזה אבוד, אבוד משיהיה לו תועלת, אבוד משיהיה משהו שאני אזכור בו, אבוד מלקבל משמעות.
התיישבתי לי באחד המקומות על הדשא ופשוט נשכבתי עם הראש על התיק ועצמתי עיניים. הייתי די מותשת, כי תהפוכות רגשיות זה דבר מעייף מחשבתית, כל מה שרציתי היה לישון. השמש החמימה עטפה את גופי והרגיעה אותי. אחרי כמה דקות הרגשתי צל מעליי.
" מי זה? " שאלתי לא פוקחת עיניים, והאדם שהיה מעליי רק השתעל. מהשיעול הצלחתי להבין מי זה. " תזיז את התחת שלך ושים את הראש שלך על הבטן שלי ובוא לישון " אמרתי ליותם. הוא כנראה חייך לעצמו כי שמעתי אותו מגחך והוא שם את ראשו על בטני. התחלתי ללטף את ראשו ושיערו היפה, אני כל כך אוהבת להיות קרובה אליו.
" איך עובר היום? " הוא שאל.
" מהר מידי, אין לו משמעות ".
" ואת צריכה שלכל דבר יהיה משמעות? ".
" בימים כאלה כן. אני הולכת לעשות משהו חשוב אחר הצהריים אבל עד אז עוד יש לי כמה דברים לעבור. רוצה לגרום לו להיות מיוחד? " שאלתי כשהיד שלי מכסה קצת את השמש שהתחילה לעצבן לי את העיניים. הוא לא ענה אבל הוא הרים את ראשו מהבטן שלי. הרגשתי את הנשימות שלו מתקרבות אליי והטעם העמוק של השפתיים שלו הונח על שלי. החזקתי בידי את ראשו היפה והנשיקה שלנו הייתה פשוט קסומה. פקחתי עיניים אחרי כמה דקות כשהשתחררתי ממנו ובהיתי בעיניים שלו.
" להגיד שאת יפה או שאת תהיי מובכת? ".
" אני בעיקר אכעס " אמרתי בצחוק. הוא קם ממני ועבר לשבת לידי כשהוא שם את זרועו עליי.
" תיגעל אם אני אוציא סיגריה? " שאלתי.
" את חייבת את זה הא? ".
" טוב, בשבילך לא " אמרתי בחיוך ונשארנו ככה כל ההפסקה. בשלב מסוים הוא הוציא מתיקו שוקולד טעים ואכלנו אותו כארוחת צהריים, בכלל לא הייתי רעבה אבל לשוקולד אי אפשר להתנגד.
אחרי שהסתיימו הלימודים ואחרי עוד כמה שעות של אפשר להגיד מנוחה מצאתי את הרגליים שלי הולכות לכיוון מבנה המורים. חיפשתי את גלית כדי לדבר איתה וגם מצאתי אותה בלי בעיה. היא רק סיימה לכתוב משהו או לדבר על משהו עם המזכירה והיא פנתה אליי. הלכנו לשבת באחד החדרים ולדבר.
" הגיע הזמן " אמרתי לה אחרי שתיקה. היא הסתכלה עליי בפנים עצובות ולא רצתה להקשיב לי, לפחות ככה היא שידרה את מבטה. היא העבירה את מבטה אל הרצפה ובלחש היא אמרה לי שאני צודקת.
" אין לך מה לפחד, וכשיגיע האדם שיאהב אותך הוא יאהב אותך כמו שאת. והתינוק שלך עוד יבוא וזה יהיה הילד הכי מושלם והכי יפה שאי פעם היה לך. הוא לא יהיה משוגע כמו הילדים פה, הוא יהיה ילד טוב, ילד טהור עם אמא טובה. את לא תתני שיפגעו בו ואת תרגישי שזה נכון. כשזה יבוא את תהיי מאושרת, ואת לא באמת מאושרת עכשיו ". היא הנהנה אליי והחלה לבכות בכי קטן. רציתי להציע לה טישו אבל לא היה לי. ביקשתי ממנה לנגב את הדמעות.
" זה יהיה קשה יותר מכל דבר שאי פעם עשיתי ".
" אבל את יודעת כמה זה נכון. זה ישמור גם עלייך וגם עליו ".
" ואם זה יחסום לי את היכולת ללדת שוב? מה אם למרות מעט הסיכויים זה יהיה הסיכוי שיפעל? ".
" שמעת על אימוץ? " אמרתי לה בחיוך, " שמעת על מיליון ואחת שיטות שלא עולה לי השמות שלהם? אף אחד לא יקח ממך את הזכות להיות אם לילד בעולם הזה, אף אחד! ".
" כמה מסובכת תהיה ההפלה? ".
" תתקשרי ותדעי " אמרתי לה בחיוך והיא הנהנה שוב. היא הוציאה את הטלפון שלה מכיסה וחייגה כנראה לבית החולים. שמעתי רק את הצד שלה אבל היא קבעה תור. היא שאלה כנראה רופא לפי השפה בה דיברה כל מיני שאלות על התהליך הזה. היה נראה שהוא מרגיע אותה. כשהיא סיימה את השיחה, אחרי שאני שתקתי במשך רבע שעה שלמה, היא קמה ואני קמתי לקראתה. היא נתנה לי חיבוק חזק ולא רצתה לשחרר.
" הכל יהיה בסדר " הרגעתי אותה.
" כן.. " היא חייכה וניגבה דמעות אחרונות, " ויש לי גם בשורה משמחת בשבילך ".
" והיא? ".
" איתן אמור להשתחרר מבית החולים ולהגיע לבית הספר מחר ".
" באמת? " שאלתי מופתעת, " זה כבר נגמר? ".
" עבר די מהר לא? " היא שאלה בצחוק.
" כן.. הוא היה חסר לי ".
" אני לא בטוחה בזה " היא אמרה בקול לא מאמין. הסתכלתי עליה מחייכת וזה העלה לי חיוך וצחוק התחיל להתגלגל מגרוני. נפרדתי ממנה לשלום ופניתי אל היציאה. הפנס הגדול שמעיר את הדרך היה כבוי. הדרך כבר הייתה מפחידה, וחשוכה לגמרי. התחלתי לפסוע שם בלי פחד, מנסה להתגבר על הפחדים שמציפים אותי מבפנים. ברגע אחד מצאתי את עצמי על הרצפה, מועדת ממשהו לא מובן. הידיים שלי התלכלכו בחצץ קטן ובקצת אדמה מהדשא שליד. התחלתי לקום ולהתנער ממה שהיה על בגדיי כך שלא שמתי לב שמישהו הגיע ועמד מלפני. כשהרמתי את מבטי קלטתי את עיניו המסתכלות בי, את הברק ההשתקפותי של התאורה הרחוקה שהייתה לנו.
" ללוות אותך עד למגורי הבנות? " הוא שאל.
" אתה מפחיד אתה יודע " אמרתי לו.
" לא מתאים לבחורה כמוך ללכת פה ככה לבד ".
" פה? כולה בית הספר, וככה לבד, מה לעשות שהייתי בשיחה לבד ".
" עדיין עוקצת.. לא השתנית ".
" השתניתי מהזמן שמה? שראיתי אותך יושב על המדרגות ומעשן? ".
" באמת מה עם איזה הפסקת סיגריה קטנה? ".
" סלע אתה מסומם? " שאלתי.
" חלילה, רק קצת רוצה לדבר ".
" ואני לא כי האחרונה נגמרה רע " אמרתי והתחלתי ללכת.
" ליזי " הוא אמר ותפס בידי וסובב אותי כדי להסתכל עליו, " את רוצה לדבר ".
" אני לא רוצה לדבר ".
" את רוצה טוב מאוד " הוא הדגיש, " לדבר " הוא אמר ושלף סכין מכיסו האחורי.
" אתה מטורף.. " אמרתי בפחד, כל הגוף שלי התחיל לרעוד.
" בואי, בואי קטנה, בואי לטיול " הוא אמר ואני בלית ברירה הלכתי אחריו.