סיגריה אחרונה- פרק 32

יותם לא הפסיק לנסות להרגיע אותי, הוא לא הפסיק ללטף אותי. הוא חיבק אותי בחיבוק אוהב, חיבוק שכל גופו עוטף אותי. הרגשתי בטוחה בתוך הידיים של יותם. אבל אני לא נרגעתי. הבכי יצא ויצא ואפילו לא הבנתי למה. כאב לי על משהו שאני לא ממש הבנתי למה. זו הבעיה שלה, זה מה שהיא מחליטה לעשות. שאלתי את עצמי האם כל הבכי שלי הוא רק בגלל איתן, או בגלל מה שהוא צריך להתמודד איתו עכשיו, אבל התשובה לא הייתה נראית לי הגיונית. יותם כל הזמן לחש לי באוזן שאני אפסיק לבכות, שהכל יהיה בסדר, שאין לי על מה לבכות. הוא הכניס את ראשו היפה לחורים שבין הידיים שלי לבין הברכיים וניסה להצחיק ולנחם. צחקתי לרגעים ואחר כך המשכתי לבכות.
" אני אפילו לא יודעת למה אני בוכה כל כך " אמרתי לו אחרי כמה וכמה רגעים. אלה היו המילים הראשונות שהוצאתי מהפה אחרי בכי התמרוקים.
" אולי פריקת מתח? " הוא שאל והתיישב בנוחות, היד שלו עדיין חיבקה אותי מאחורה.
" אני חושבת הכל מהכל ".
" קרה משהו? " הוא שאל מתעניין.
" לא דבר שאני יכולה לדבר עליו.. " אמרתי לו.
" את בטוחה? " הוא שאל מסתכל עליי עמוק אל תוך העיניים.
" כן אני בטוחה " אמרתי לו והרגשתי איך הפנים שלי נשרפות מרוב הדמעות, מרוב הכאב.
" די אני לא יכול לראות אותך בוכה זה שובר אותי. ואני גבר, אפילו גדול ממך בשנה- תראי מה את עושה לי ".
" סליחה " לחשתי לו והורדתי את הרגליים שלי כדי ששתיהן יגעו ברצפה. החדר של יותם היה ממש נוח. הרמתי את הראש וכמו הפלתי אותו על צדדי המיטה של יותם, מנסה לחשוב מה אני צריכה לעשות עכשיו. יותם שם את ידו על הירך שלי ואני רק הסתכלתי על היד שהונחה לי על הרגל. אהבתי את המגע הזה, את הקשר הזה. הנחתי את היד שלי על היד שלו.
" תודה " לחשתי לו.
" על מה? " הוא שאל בצחוק.
" על זה שאתה כזה חבר טוב.. זה לא מובן מאליו בבית משוגעים הזה. איך בכלל ידעת למצוא אותי איפה שמצאת? ".
" אני לא " הוא אמר בחיוך, " ישבתי עם כמה חברים על הדשא, וראיתי אותך רצה כאילו אין מחר, כאילו את בורחת ממשהו, כאילו מישהו רודף אחרייך. קמתי מהר והלכתי לקראתך ופשוט תפסתי אותך שנייה לפני שנפלת, היית ממש שניות לפני שהראש שלך נחבט באדמה ".
" אז הצלת אותי? " שאלתי בחיוך.
" אני לא יודע " הוא חייך גם, " אני רק יודע שדאגתי לך ".
" זה לא קורה לי הרבה ".
" מה? שדואגים לך? " הוא שאל ואני הנהנתי. " אז הגיע הזמן שמישהו יתחיל לעשות את זה ".
" אני שונאת רחמים " אמרתי.
" זה לא רחמים.. " הוא נאנח, " זה איכפתיות. זה כמו שאני לא יכול לראות עוד דמעה אחת יוצאת לך מהעין, וכמו שאני חושב שאם ובמקרה היה קורה לי משהו היית רצה, בודקת, מנסה לעזור ומנסה לבדוק מה שלומי ".
" אתה בטוח? " שאלתי כהתחכמות.
" כן אני בטוח " הוא אמר בחיוך. אחרי שהוא אמר את זה הרגשתי רגועה. החדר שלו, כשעדיין היה אור בחוץ, נראה פתאום הרבה פחות שחור משנכנסתי אליו בבכי שלא פסק. יותם השרה לי איזה כוח כזה, כאילו בסופו של דבר הכל יהיה בסדר.
" אין לך שיעור? " שאלתי אחרי שתיקה.
" לך אמור להיות שיעור " הוא אמר בצחוק.
" אני יודעת.. לא יכולתי להיכנס אליו. תאמין לי שרציתי ".
" איפה היית בכלל? " הוא שאל מתעניין.
" עם גלית המורה.. ".
" אההה " הוא נאנח, " היא דווקא די מקסימה ".
" כן היא בסדר " אמרתי בחיוך.
" מה קרה? צעקה עלייך או משהו? זה מזה? ".
" לא לא. תאמין לי שאם הייתי יכולה לספר לך הייתי מספרת, אני פשוט חושבת שזה יותר מידי אישי שאני לא יכולה לחשוף את זה ".
" כל כך השתנית " הוא נאנח וחייך.
" למה אתה מתכוון? ".
" בעבר לא הייתה לך בעיה לבגוד באנשים. לא היית עומדת במילה שלך, לא הייתה שומרת על האתיקה אפשר לקרוא לזה, על המוסר, ועכשיו את שותקת כדי לא למסור לי איזה סוד אישי של מישהו או משהו. כי את מרגישה בעצמך שלא נעים לך לדבר על משהו שלא קשור אלייך. בעבר היית צוחקת אם מישהו היה מבקש ממך להתנהג ככה ".
" אתה זוכר אותי ממש טוב " אמרתי בחיוך וצחוק קטן.
" קשה לשכוח " הוא אמר והסתכל עליי. הסתכלתי עליו בחזרה וחייכתי חיוך קטן. נעמדתי והושטתי לו את היד כדי לעזור לו לקום.
" הפסקת סיגריה לפני הכניסה לשיעור? " שאלתי.
" את חייבת להפסיק עם זה " הוא אמר בחיוך ונגרר אחריי.
" עוד יקח זמן " טפחתי לו על השכם ויצאנו שנינו מהחדר של יותם, היד שלו מחבקת אותי מאחורה.