סיגריה אחרונה- פרק 10

לא נשארתי עומדת עוד המון זמן על השביל. מיהרתי לבניין המורים. נכנסתי לשם ודפקתי בדלת חדר המורים. ישבה שם המורה שלי להיסטוריה, משהיא ראתה אותי היא חייכה והתקדמה אליי. היא בערך הבנאדם האחרון שאני רוצה לראות עכשיו, אולי אחרי איתן, אבל דווקא בגלל אותם דברים שאני יודעת שהיא לא יודעת שאני יודעת. החלטתי פשוט לשתוק, לא לחשוף את מה שאני יודעת, הרי זה לא יועיל לכלום.
" באתי לבקש סליחה שלא הייתי בשיעור היום ".
" מה קרה? " היא שאלה בחיוך.
" איתן הכניס אותי לתא המשוגעים ".
" לאן? " היא שאלה אחרי לגימה מהקפה שלה. היא נראתה די מוזר לשמוע שקראתי לחדר ' תא המשוגעים '.
" החדר שבבניין המזכירות, הוא לא אומר לך כלום? ".
" אה החדר הזה ".
" אני יכולה לדבר איתך רגע? " ביקשתי.
" בטח, בואי " היא אמרה ואני הלכתי אחריה. הלכנו לאורך מסדרון ופנינו ימינה כדי להגיע לחדר די מבודד.
" מה קרה ליזי? " היא שאלה בחיוך.
" אני חייבת לשאול אותך משהו ".
" אוקיי, דברי ".
" מה זה המקום הזה? הכרתי ילד, קוראים לו וויד, הוא שמיניסט פה. הוא אמר לי שמהמקום הזה לא יוצאים, שזה כמו בית משוגעים לנערים ונערות. שכולם פה משוגעים. זה נכון? ".
" אני.. " היא התחילה להגיד.
" אני מבינה שכן " נאנחתי.
" זה לא בדיוק ככה ".
" אז למה אני פה?! אני לא משוגעת, אני סתם מנסה להיות שונה ממה שחינכו אותי להיות, כי אני שונאת להיות הילדה הטובה. למה בכלל הכניסו אותי לפה? מה זה כלא? הם סתם רוצים להיפטר ממני בקלות? ".
" את מדברת על ההורים שלך? ".
" אם אפשר לקרוא להם ההורים שלי… ".
" ליזי תקשיבי לי " היא ביקשה ממני ואני הרמתי את ראשי כדי להסתכל עליה, " את יכולה לצאת מפה אחרי שתעברי תהליך מסוים. שתדעי איך לרסן את האופי שלך, איך להשקיע בעתיד שלך. את כבר ילדה גדולה, ואם תמשיכי בדרך שהגעת לכאן העתיד לא יהיה מזהיר. ההורים שלך רוצים בטובתך ".
" את דיברת איתם בכלל? ".
" בטח, ההורים של כל מי שפה דיברו איתי.. אני לא סתם מורה ".
" את פסיכולוגית ".
" אפשר להגיד.. " היא נאנחנה בחיוך, " אנחנו פה בשבילכם, בית הספר הזה הוא בשבילכם ".
" מה בשבילי?! אני סובלת פה מכל רגע ואני פה יומיים! ההורים שלי נתנו לי עונש בזה שהם הביאו אותי לפה, ואף אחד לא רואה כמה רע לי פה.. והילדים פה מוזרים ומגעילים. ואיתן פשוט לוקח אותי ודוחף אותי לחדר מעצר סתם ככה, בלי סיבה. זה לא התנהגות, זה בהמיות.. זה.. רוע ".
" ככה את באמת חושבת? את לא חושבת שזה איזשהו מנגנון של ' ריסון ' מסוים? שבית הספר הזה מציב לך תנאים שאת צריכה לעמוד בהם וככה את באמת תעברי שינוי? ".
" אבל למה לי לעבור שינוי?! הרי איזה שינוי אני כבר יכולה לעשות? זה בסה"כ בית משוגעים רק בלי תרופות ובלי כותנות משוגעים. זה סתם בית ספר שלומדים בו, לא יותר מזה.. ".
" את עד כדי כך רוצה לצאת מפה? ".
" אני בוכה כבר יומיים ברצף, זה לא קרה קודם. ואני לא ילדה שבוכה, ככה שהמצב שלי באמת גרוע.. ".
" אני מצטערת לשמוע " היא אמרה בעצב.
" אני לא רוצה להיות מגעילה אבל להגיד ' אני מצטער לשמוע ' זה הדבר האחרון שצריך להגיד.. זה באמת לא עוזר ".
" הייתי מציעה לך לחזור הביתה אבל אני לא יכולה, אני לא מורשת לעשות את זה. המדיניות פה היא שילד עוזב רק אם יהיה לו משגיח בבית או אם הטיפול הסתיים ".
" מה המטרה הסופית של כל זה? " שאלתי והסתכלתי לה עמוק אל תוך העיניים.
" בסופו של דבר- להחזיר אותך לדרך הטובה ".
" להיות בובה על מריונטות? להיות הילדה הטובה של השכן? להיות דמות למופת בלי שאני יכולה בכלל לבטא משהו מהאישיות הפנימית שלי? להוציא ממני כל פן של בנאדם אמיתי ולהפוך אותי למכונה? מכונה של ילדה מושלמת? לא תודה. אני לא אסכים לזה ".
" צר לי לאכזב אותך " היא אמרה במבט קשוח, " אני רק מודיעה לך מה יקרה, אין לך שליטה על זה ".
" אני בת אדם! אני לא מכונה! אתם לא יכולים להכריח אותי לעשות משהו שהוא נגד כל מה שאני מאמינה בו! אתם לא יכולים להתעלל בי ככה! ".
" להתעלל? חמודה את לא מבינה שזה לטובתך? ".
" אל תקראי לי חמודה " צעקתי, " ותוציאי אותי מפה אני לא מוכנה להיות פה ".
" זה לא בשליטה שלך… " היא אמרה.
" אז יש לי רשות לפגוע בעצמי פה? לא יהיה אכפת לכם אם במקרה יקרה לי משהו, נכון? הרי זה סתם ילדה אחת פחות לניסוי שלכם להפוך ילדים תמימים לילדים מושלמים. אני לא אתן לזה יד " אמרתי ויצאתי בחוזקה מהחדר.