סיגריה אחרונה- פרק 1

כיביתי את הסיגרייה האחרונה וזרקתי אותה לפתחי הביוב שעל הכביש. האוטובוס בדיוק הגיע. קו נידח שלוקח אותי מחור אחד לחור אחר. הסרחתי מסיגריות ואני יודעת את זה, אבל זה לא הזיז לי. למזלי היה לי מקום ריק. ישבתי עם עצמי, שמתי את המוסיקה הכבדה שאני אוהבת לשמוע, התנתקתי מהעולם. כעסתי, זעמתי, הרגשתי שזה ממש לא בסדר.
אני ילדה לעשירים, עשירים מידי. אין לי מושג איך ההורים שלי מקבלים כל כך הרבה כסף. את רוב הכסף שלי קיבלתי מהם, בלי לעבוד אפילו פעם אחת ושנאתי את זה. אני חיה על חשבון אחרים, ואני מרגישה שתמיד אחיה על חשבון אחרים. את הכסף הוצאתי את הסיגריות, על עגילים, על בגדים שיהיו שונים לגמרי מהתפיסות של החברה ועל דיסקים. אם יש דבר שאני אוהבת זה מוסיקה.
אני מגדירה את עצמי ילדה רעה. ילדה שהולכת נגד המוסכמות של החברה ונגד הבית ממנה היא באה. אני שונה לחלוטין מהתדמית שההורים שלי בנו לי. אני השתכרתי אין ספור פעמים ואיבדתי את הראש ומי יודע מה עוד עשיתי. זה לא מזיז לי. אף אחד לא יגיד לי בגיל 17 שנייה לפני העצמאות מה לעשות ומה לא.
אני נוסעת לפנימייה, מהיוקרתיות שיש איזור. אני לא יודעת מתי יצא לי לחזור להיות בבית, אבל בדרך כלל זה בהפרשים של שבוע. אני בטח הולכת לפגוש ילדים מושלים של אנשים עשירים. מה שעוד יותר מעצבן אותי זה שאמא החליטה להעביר אותי דווקא באמצע שנה. לא ממש אמצע, אנחנו בדצמבר, אחרי חופש חנוכה. דווקא עכשיו בחודשיים וחצי האלה שמרביצים עבודה בלימודים, ודווקא בימים שאני הכי לא בבית הספר כי אני שונאת ללמוד, אמא החליטה לעשות לי את המוות. היא חשבה שמסגרת כזו תעזור לי לצאת ולהשתחרר מהאופי המורד שנהיה לי. שלא תבינו לא נכון, לא תמיד הייתי ככה, הייתי עד לפני שלוש שנים בערך הילדה הכי טובה שתוכלו להכיר. אבל הכל השתנה כי התחלתי להבין מה הולך סביבי.
סבלתי מחוסר יחס מדהים מההורים שלי שהיו עסוקים בעבודות, אחותי בכלל נסעה לחו"ל לאיזה טיול תרמילים ואח שלי הקטן משחק כל היום בשכונה אז הייתי נורא לבד. אני לא יודעת אם מתוך הלבד הזה בא הרצון להשתחרר ולעשות דברים כל כך לא טובים. אני יודעת שמה שאני עושה לא טוב, אבל אני מכורה, וקשה לצאת מהתמכרות. ככה לפחות אני חושבת. אני יודעת שאני פוגעת בעצמי, אבל כבר הרבה פעמים שהרגשתי שאין לי טעם להמשיך לחיות. אני לא מאלה שיפגעו בעצמן וינסו להתאבד, עד כאן, כי המוות מפחיד אותי, זה הדבר היחיד שאני פוחדת ממנו. אבל כן הייתי בדיכאון ארוך, משם באו הסיגריות. סמים עוד לא לקחתי, אני גם מקווה שאני לא אדרדר עד כדי כך כדי לקחת אותם.
הנסיעה לא הייתה ארוכה במיוחד. אמא כבר שלחה את התיקים שלי לשם באחד הימים האחרונים, עם איזה נהג פרטי ואותי היא רצתה להרגיל ליסוע באוטובוס, כדי שאני לא אהיה הילדה המפונקת שתמיד נוסעת ברכב. אני שונאת אוטובוסים, זה מגעיל ומעופש.
ירדתי בתחנה שאמרו לי לרדת בה. ראיתי מולי מבנה גדול, כמו האוניברסיטאות שבחו"ל. מהמקומות שנראים ממש יוקרתיים. ניגשתי לשער, צלצלתי בדלת, אמרתי את שמי ונשמע צלצול הפעמון. הלכתי לי על השביל שבין דשא אחד לשני, מסתכלת לצדדים. חלק ישבו בחבורות. הייתה תלבושות אחידה, כבר שנאתי אותה, כל כך שונה מהטעם שלי בבגדים. ניגשתי למבנה ופניתי לפי השילוט לחדר של המנהלת. המזכירה חייכה אליי, השתדלתי לחיייך בחזרה. רק רציתי לצאת החוצה ולעשן עוד סיגריה. היא אמרה לי שאני יכולה להיכנס ונכנסתי לחדר המנהלת.
" נעים להכיר " אמרה המנהלת בחיוך כשרק דרכתי דריכת רגל ראשונה בחדרה.
" היי, אני ליזי קידר " אמרתי בלי חשק לדבר איתה.
" את הבת של ג'ון קידר? " היא שאלה בחיוך, " העורך דין ".
" כן אני הבת שלו " אמרתי, " אני די שונאת שאומרים לי ' הבת של ' ".
" אני מצטערת פשוט הוא… משהו בעיניי. האישיות שלו, החוכמה, הדרך לפתור בעיות.. ".
"כן, אפשר להגיע לעניין?.. ".
" אה כן כמובן. קודם כל ברוכה הבאה. אנחנו הפנימייה הטובה ביותר באיזור, ולא כדי להשוויץ. אני אתן לך את המפתח לחדר שלך, הוא חדר רק שלך כי אנחנו מאמינים פה בזה שכל תלמיד צריך את המרחב האישי שלו. אני אתן לך גם לוח זמנים ומחר תשבי עם הפסיכולוגית ותיצרו לוח זמני לימודים ".
" אוקיי " אמרתי לה בחצי חיוך. הושטתי לה את היד, היא נתנה לי את המפתח והדפים ויצאתי משם.
המשאלה שלי הייתה לא למשוך יותר מידי תשומת לב ולא להתחיל לדבר עם אף אחד. העדפתי להיות סתם עם עצמי, במילא אני אחפש דרכים לעוף מפה, לברוח. המסגרת הזו לא טובה לי אני מרגישה את זה. אבל אם יש משהו שאמא ואבא לימדו אותי, כשהם עוד התייחסו אליי קצת, היה שתמיד שווה לתת צ'אנס לכל דבר. מי יודע- אולי נקשיב להם דווקא בעניין הזה.