סיגרט- פרק 2
כל חיי קרו דברים מסביבי. לא לי.
אני גם לא רוצה- אל תבינו אותי לא נכון.. אבל זה קורה לפעמים. ברגע הכי שלו ולא צפוי :
אני לא אעשה צבא, אני אברח מהארץ אל מקום שקט יותר, פוסטורלי. אולי הולנד או צרפת.
אני אתחיל בזה שאעבור לעיר אחרת, אגדל בה לבד בכוחות עצמי. ומשמם הכל יתגלגל.
אבל אני פה- בחור המסריח והמעופש הזה, שכולם יודעים על כולם. ואין לי לאן לברוח, אין לי וזהו.
אז אני תקוע פה עמוק בתוך הסיטואציות שקורות אחת אחרי השנייה. נימאס לי לריב עם אבא. נימאס לי לראות את אמא בוכה. נימאס לי שסבא וסבתא מציקים לי עם שאלות ומרחמים עליי. שאחי הקטן ממני בחמש שנים, הוא בן 9 והוא חושב רק על צבא, מטוסים ושואל גם הוא שאלות שלא לעניין, על אחינו הגדול.
אני לא מאמין בעולם הבא, שהוא מסתכל עלינו ומשגיח מלמעלה. אבל זה נותן תחושה טובה לחשוב על זה כך. אחי הגדול מת בצבא, הוא היה אמור להשתחרר עוד חודשיים ובנתיים שירת את המדינה ונלחם נגד האוייבים, וראה את הארץ מלמעלה דרך המטוס. אז בגלל זה הוא שומר עלינו, מלמעלה.
עבר שבוע מאז שאיש מהצבא דפק על ביתינו, עם פנים אדישות ושפם קטן שאוגר דמעות שכיאיל ולא שייכות אל פניו. הוא מוסר מכתב צהוב וקטן ומסתלק הכי מהר שהוא יכול. תוך שנייה והוא כבר לא שם.
אמא לא מצליחה לפתוח את המכתב. כנראה שהיא מתחילה להבין, אבא עוזר לה ולא מסתכל במכתב. מכתב שכיאילו לועג לחיים, צוחק למתים. מכתב קטן וצהוב ששינה את חיינו מהר מאוד.
השיבעה נגמרה ואני חוזר לבי"ס. אני לא רוצה. אני כבר רואה בראשי את המבטים המרחמים, את העיניים הנעוצות חושבות, הוא התחיל לעשן? או בסמים?
תגובות (0)