סיבוך \\ פרק 2

העולם שלנו מלא בדברים רעים.
אבל בכל זאת, אנשים עדיין מחייכים. עדיין ממשיכים לחיות חיים שלווים לגמרי, חיים נעימים. זה אפילו קצת מוזר, ולא הוגן בכלל, שיש אנשים שחיים את הדברים הרעים האלה יום יום, וישנם אנשים באחוזות מפוארות או סתם בתים בשכונה, שהחיים שלהם פשוט נהדרים. חיי יום יום כמו שכל אדם ראוי לקבל. אבל לא, הסיפור הזה לא עוסק באנשים עם חיים טובים. ההפך הוא הנכון. זה לא סיפור על שתי נערות שמתנדבות בבית המחסה לחיות.
העור של ג'יי לא מושלם. יש לה נמשים וצלקת על כף היד, סימני גירוד על הרגליים ופצעים קטנים. כמובן שבערך לכל אדם יש כמה פצעים או צלקת, נכון?
אבל למרות מה שהיה נדמה לג'יי, גם העור של מיילי לא היה מושלם בכלל. כי כאשר הביטה ג'יי במיטת בית החולים שלידה, ראתה נערה ישנה, תחת הרדמה מלאכותית בוודאי, כשאת זרועותיה הארוכות מקשטים סימנים שונים. איזה סימנים? חתכים, פציעות קשות, וצלקות מחודי המזרק. האם זו החברה שבילתה איתה ארבע שנים? את זה ניתן לומר לפי פניה היפות שכעת עוטרו בפציעות מכובדות. ג'יי ראתה את הפציעות של חברה שלה, והתחילה לבכות. דמעות מלוחות זלגו מהעיניים שלה בלי שליטה כשפלטה התייפחויות יבשות. למה מיילי לעולם לא סיפרה לה? כמה זמן סבלה דברים כאלה? כמה דברים לא ידעה על חברה היקרה, שתמיד נראתה לה מושלמת כל כך?
אחות מבוהלת שנראתה די קלת דעת ניגשה אל ג'יי והחזיקה בידה.
"א..אני מקווה שהכל בסדר. הייתה לך פציעה בראש, מבקבוק זכוכית, ככל הנראה. החברה שלך נפצעה יותר קשה, ונדמה שפגעה בעצמה לתקופה. בדם שלה נמצאו שאריות של קוקאין ומתאמפטמין, ופציעות קשות שנגרמו על ידי אביה הביולוגי."
ג'יי לא ענתה לה, ממשיכה לבכות ולהתייפח. איך יכולים לומר למישהו 'אני מקווה שהכל בסדר' ואז לספר על הפציעות של חברו הטוב ביותר?
"בנוסף לזה, מצאנו מספר פרטים על החברה שלך. אביה היה מכה אותה ואת אמא שלה על בסיס קבוע, עד שלבסוף האם ברחה מהבית והשאירה את הבת שלה שם לבדה. ובכן, אחרי זה היא בוודאי התחילה להשתמש בסמים מרוב הסבל שחשה. החדר שישנה בו היה חדר ריק מלבד למזרן מרופט שעליו היו מספר כתמים של דם. אבא שלה כעת נמצא אצל המשטרה, והיא.. ובכן, נאמר לשלוח אותה לפנימייה לשיקום נערים במצבים דומים לשלה."
הבכי של ג'יי נעצר באחת, והוחלף ברגש אחר, או שיש לקרוא לכך תגובה קיצונית – הלם.
"ה..היא הולכת.. לפנימייה? אבל היא החברה שלי.. היא החברה שלי!"
ג'יי אחזה בזרועה של האחות, כאחוזת טירוף.
"אתם לא יכולים לקחת אותה לשם! היא החברה שלי! היא החברה שלי והיא נשארת איתי!"
"היי, חמודה.. כדאי שתנוחי. אני יודעת שזה קשה, אבל זו המציאות, איתה תאלצי להתמודד"
"אני לא רוצה!" ג'יי המשיכה, כשכל הפרצוף שלה אדום והראש שלה מפמם בכאב. היא יכלה להרגיש במדוייק את האיזור של התפרים.
"אל תקחו אותה למקום הזה!" האחות שלפה את ידה מאחיזתה ההדוקה של ג'יי.
באותם רגעים, הרגישה ג'יי כאילו כל החיים הנורמליים, החיים המושלמים שהיו לה, נהרסים בבת אחת. זאת אומרת, רק עכשיו העריכה אילו חיים טובים יהיו לה. והיא עדיין לא ידעה מה זה מתאמפטמין. אז בעודה מחזיקה את הדמעות מלצאת מעיניה, מתהפכת במיטת בית החולים, ג'יי עצמה את עיניה חזק חזק ולקחה נשימה עמוקה. היא התפללה – בתוך תוכה – שכרגע יש משהו, או מישהו, שנלחם עבורה ועבור חברתה היקרה.

עברו יומיים מאז. ג'יי השתחררה מבית החולים, אבל מיילי עדיין זקוקה לטיפולים אחרונים. הדבר היחיד שג'יי יכולה לחשוב עליו בכיתה הוא מיילי. היא נוקשת על הרצפה עם הרגל שלה שוב ושוב במעין חוסר סבלנות, ולא יכולה להתרכז בשיעור. הדיבורים הנלהבים של גברת קארן נקלטו באוזניה כמו מלמולים, כאשר כל מה שיכלה לחשוב עליו היה מיילי. היא חשבה איך יהיו החיים שלה אחריי שמיילי תעזוב. האם היא בכלל תוכל לחיות? מיילי הייתה החברה הכי טובה שלה, אבל יותר מזה; היא הייתה חברה לנפש. חברה שהקשיבה לה באמת, חברה שלידה הייתה ג'יי האדם הכי מאושר בעולם. ג'יי התעוררה באחת כאשר גברת קארן דיברה על הפרוייקט שדיברה עליו לפני מספר ימים.
"תלמידים, עד מחר אני רוצה שלכולם יהיו כבר הבחירות הסופיות בשביל הפרוייקט הזה. להתנדב במקומות או לעזור לאנשים בדרך כלשהי. הפרוייקט הולך להיות מאסיבי ביותר, יהיה עליכם לבקר באיזור שבחרתם על בסיס קבוע ויום יומי, ולתעד כל יום שלכם שם."
במוחה של ג'יי עלה רעיון מבריק. הנמשים שעל פנייה כמעט נעלמו מגודל החיוך שחייכה לעצמה כרגע. ג'יי הצביעה, מרימה את ידה במהירות האפשרית. הכיסא שלה רטט יחד איתה.
"אה.. כן, ג'יי?"
"אני יודעת כבר איפה אני רוצה להתנדב! אני יודעת!" ג'יי קראה. לפעמים כשרצתה לומר משהו, היא לא חשבה עליו עד הסוף; פשוט הוציאה אותו מהפה, מה שגרם לה לפעמים לומר משפטים שנשמעו קצת מטופשים. ואולי מאוד מטופשים.
"אני רוצה להתנדב בפנימייה לנערים בסיכון!"