סיבוך \\ פרק 1

"תלמידים," גברת קארן, המורה בכיתתה של ג'יי, חייכה אל התלמידים חיוך רחב. כמובן שכל פעוט היה יכול להבין שלא היה מדובר בחיוך אמיתי, אלא בחיוך מזוייף שעטתה על עצמה בשביל ליצור רושם נעים על התלמידים שלה. חלק מהתלמידים אומנם התפלאו שהיה ביכולתה של גברת קארן לשמור את החיוך המזוייף שלה עד כה.
"אני הייתי רוצה שאתם תעזרו לחברה. אתם יכולים לחולל שינוי! כן, בכל אחד ואחד מכם קיימת היכולת להפעיל ולשנות משהו בעולם שלנו ובעתיד שלו," אמרה, אחוזת התלהבות.
אחד התלמידים הרים את ידו ושאל – בלי שבאמת קיבל רשות לכך –
"זה לא הגיוני. בעולם יש.. טונה אנשים, איזה ביליון או משהו, איך יכול להיות שמישהו אחד יוכל באמת לעשות איזה משהו שישנה את כל העולם?"
"תתפלא!" אמרה גברת קארן, שומרת על החיוך המתוק שלה,
"ישנם המון אנשים משפיעים בעולם שלנו. אנשים שכולנו מכירים! כמו ג'וש וושינגטון וניל ארמסטרונג. אפשר לומר ללא צל של ספק שגם אדם אחד קטן יכול לסובב את כל העולם על צירו! אבל זה לא בדיוק נושא המשימה שאני נותנת לכם. בעצם, במשימה הזו.. כל אחד יוכל להשפיע על אזור קטן מאוד מהעולם. אבל בכל זאת, להשפיע בצורה חיובית. ובכל זאת, כל השפעה קטנה כזו, כמו למשל, לאזור לאישה מבוגרת לסחוב את הסלים או דברים בסגנון; משפרים את איכות החיים בעולם שלנו. אם לכל אחד מאיתנו תהיה מודעות עד כמה זה חשוב, נוכל להתמיד בפעילויות כאלה ולשפר את איכות החיים של העולם כולו, בסופו של דבר!"
נראה שגברת קארן התנשפה קצת. היא כנראה הייתה נרגשת מאוד מהנאום שנשאה בפני בני הכיתה כרגע, והפנים שלה היו קצת אדומות בהתאם. האמת שגם ג'יי מאוד התרגשה מזה. מהעובדה שאולי היא באמת תוכל להשפיע על העולם! זו וודאי הרגשה נפלאה.
ג'יי הסיטה קצוות שיער בלונדיני אפרפר מאחורי אוזנה, נשענה על ידיה והביטה בגברת קארן הנמרצת בעודה ממשיכה לדבר, סוקרת אותה עם עיניה החומות הגדולות.
"בפרוייקט שאני אתן לכם, תלמידים, כל אחד יצטרך להתנדב במקום מסויים. מקומות כמו, למשל, בית המחסה העירוני לחיות, עמותות שונות וכדומה."
למרות שהרבה תלמידים השמיעו אנחות כבדות למשמע השעמום היחסי של המטלה שנתנה להם גברת קארן למרות מה שציפו, ג'יי עדיין אחזה בה את זוג עיניה החומות הנלהבות.
"שמעת את זה? זה מדהים, נכון?" היא אמרה לחברתה, מיילי, בעלת השיער החום הכהה והקצר, והפנים העדינות. הפנים של מיילי היו חלקות ובהירות, והריסים מעל עיניה השחורות היו ארוכים ויפים. היא תמיד באה עם חולצות ארוכות לבית הספר, גם בקיץ. בכל אופן, מיילי הייתה חברתה האוהבת והאהובה של ג'יי. הן היו חברות ממש טובות ובילו הרבה יחד. האופי שלהן גם משלים אחת את השנייה, כשמיילי היא טיפוס רגוע, שליו, אחראי ומחושב, בעל טאקט, היא תמיד יודעת מתי להגיד את הדברים הנכונים אבל בכל זאת אין לה אכפתיות רבה מדי לזולת שהיא לא המשפחה או החברים שלה. לעומתה, ג'יי היא טיפוס נמרץ ונלהב, מגושם. היא די קלת דעת, מסוחררת שכזו. יש לה רעיונות משוגעים והריסים שלה לא ארוכים כל כך, בכלל לא. לג'יי היה שיער בלונדיני אפרפר שתמיד קשרה לאחור, זוג עיניים חומות סקרניות ופרצוף מלא נמשים.
מיילי הנהנה למשמע דברי ההתלהבות של ג'יי. אומנם הנהוך פשוט לא יכול להביע יותר מדי התרגשות, אבל בשביל ג'יי זה היה בסדר גמור, כמובן.
"איפה את רוצה להתנדב?" שאלה מיילי.
"אני חושבת ש.. אה.. בית המחסה לחיות? לא.. אני אחשוב על משהו יותר טוב."
"בית המחסה לחיות דווקא נשמע רעיון מצויין. כדאי לך ללכת, לדעתי."
החברות בין מיילי לג'יי די שגרתית על פני השטח. הן בקושי ורבו, וכל הזמן ניסו למצוא פשרות בשביל להתאים את הרצונות שלהן. כך שלפעמים מיילי הייתה צריכה לוותר על משהו ולפעמים ג'יי.
"היי, אז את רוצה שנלך ביחד לבדוק אותו? הוא שני רחובות מהבית שלך, לא?" שאלה ג'יי בנימה
מתלהבת, נרגשת לצאת למה שנדמה לה כהרפתקאה או מסע.
"כשחושבים על זה.." המשיכה, "אף פעם לא הייתי בבית שלך! זו תהיה הזדמנות מצויינת! זה בסדר שאני אבוא אלייך אחרי הלימודים?"
"אה.. כן.. בטח."
וכך היה.
בדרכן לבית של מיילי, היא וג'יי פטפטו על דברים חסרי ערך; דברים בנוסח, "שמתי לב ש___ שם עלייך עין!" או "אתמול אכלתי גלידה בקניון, זה היה מדהים", וגם "שמעת את הסינגל החדש של הזמר הזה?".
דברים שאפשר לצפות מכל זוג נערות מתבגרות לדבר עליהם. כן, כמובן, החיים של שתיהן היו שלווים
לגמריי. אפילו שבגלל שג'יי לעולם לא הייתה בבית של מיילי, נוצרה אצלה תחושת בטן שיש לה משפחה
מושלמת. היא לא יכלה לחשוב על הסבר הגיוני אחר, ולעיתים התמרמרה במחשבות של, "למה החיים שלי לא יכולים להיות כמו שלה?" כאשר צצו לה בעיות קטנות.
שתי הבנות נכנסו לבית של מיילי. מבחוץ, אכן הייתה לו גינה מטופחת.
מיילי נראתה קצת לחוצה או נמהרת כאשר נכנסו לבית. הוא נראה כמו בית רגיל למדי, רק שכל האורות היו מכובים והיא לא טרחה להדליק אותם.
"ואו, הבית שלך י-!"
"בבקשה תהיי בשקט."
מיילי הביטה בג'יי במבט מודאג, או יותר נכון לומר, מפוחד עד מוות. אז ג'יי הנהנה ונשארה בשקט. כל הבית הזה הרגיש כל כך מסתורי, מקום חנוק, שלא נעים להיות בו. "בואי נלך לחדר שלי…" לחשה מיילי, הורידה את נעליה באיטיות וצעדה לחדרה. ג'יי אחריה.
"אממ.. אפשר לשאול.. למה צריך לשמור פה על שקט? ולמה הבית.. חשוך?" שאלה ג'יי.
"אני מצטערת. אבל אני לא יכולה לספר לך. לא… לא עכשיו, אולי אחר כך, כן."
"….."
"אז, מה את רוצה שנעשה?"
"לא יודעת.."
לפתע ג'יי קמה ממקומה, בבת אחת, כשעל הרצפה הופיע עכביש ענק. טוב, לפחות לפי נקודת הראייה שלה. באופן מיידי היא פלטה צרחה קטנה.
"ה..הדבר הזה.. הוא..!" היא לא נרגעה עד שהעכביש הלך משם.
"ג'יי." למיילי אומנם היו מבטים רציניים. אבל זה היה אחד רציני יותר מאי פעם. ומלא בפחד. הפנים שלה היו כחלחלות, עיניה השחורות פקוחות לרווחה.
"הוא….. כאן…" היא מלמלה בקול חרישי.
"מיילי? מיילי, מה.. מה קרה? אני מצטערת, אני לא הייתי צריכה.."
הן שמעו נקישה גדולה שהיה ניתן להעריך ששמעו ברחבי הבית כולו. מה שנשמע כמו צעד של דינוזאור. הפנים של מיילי התחילו להאדים ודמעות זלגו מעיניה. זו, אולי, הייתה הפעם הראשונה שבה ראתה ג'יי את מיילי בוכה, אחרי ארבע שנים של חברות. ג'יי לא ידעה מה לעשות. היא קפאה במקום, כשלפתע
דלת החדר שלהן נפתחה בסערה. אדם מגודל, עם גופיית סבא ועליה כתמים משונים, הנודף ריח אלכוהול חזק. העיניים שלו אדומות וכך גם פניו, והמבט שלו משדר כעס, ולא סתם כעס, כעס שמהול בטירוף שג'יי לא ראתה מימיה. הוא החזיק בקבוק בירה ביד והביט בשתי הבנות, מתנשף בזעם.
"ג'יי.. אני מצטערת.. אני כל כך מצטערת.." מיילי התייפחה והביטה בחברתה היקרה,
"לא רציתי שתדעי.. א..אף פעם.. אני לא.." האיש המגודל תפס בגרונה של מיילי והצמיד אותה לקיר.
"תסתמי את הפה שלך, כלבה!" הוא צעק ונתן לה אגרוף בלחי. ג'יי לא ידעה מה לעשות. היא פלטה השתנקות, מזועזעת. ומה יכלה לעשות? חברתה האהובה, החברה הכי טובה שלה, מוכת בידי גבר זר ושיכור ואין לה שום דבר לעשות בעניין. פיה של מיילי דימם על ידיו של האיש, בנוסף לשן או שתיים.
"חתיכת זונה! מתביישת באבא שלך, אהההה? טוב, תכף אני אתן לך משהו להתבייש בו! כאילו אין לך כבר מספיק דברים כאלה.. כלבה!" האיש, שהתברר כאבא שלה, נתן למיילי אגרוף בבטנה והדמעות המשיכו לזלוג מפניה האדומות, מתחננת לחנינה.
"תפסיק!" ג'יי צעקה, מחזיקה בידה סכין קטנה, בידיים רועדות. מה לעזאזל את עושה? מה, לעזאזל, את עושה? המחשבה הזאת רק חזרה שוב ושוב בראשה של ג'יי. לפעמים רמת האכפתיות שלה הגיעה למקומות לא אנושיים. מבחינתה, לא הייתה לה ברירה. אביה של מיילי הסתובב לג'יי במבט חולני, מפיל
את בתו לרצפה. הוא חייך חיוך שחשף את שיניו הצהובות והעקומות.
"תגידי לחברה הזונה שלך לשתוק," הוא שלח לעבר בתו בזמן שהסתכל על ג'יי, מתקרב אליה,
מודע לכך שעם הסכין הזאת היא לא באמת יכולה לעשות שום דבר. הוא ניפץ את בקבוק הבירה בראשה.
…