סו – פרק 1

על אופנוע שטח שחור יחד עם עוד בחורה אחת וארבעה זכרים, כל אחד במרחק של 100קמ אחד מהשני הם נסעו באותו הציר אל הים הלבן, ולקראת 3 לפנות בוקר סקיילאר הגיעה ראשונה והקימה מחנה בנקודת הציון שניתנה לה מראש, הייתה לה שעה לחכות עד שוולד יגיע ומישם שעה רווח לכל חבר צוות, לאחר שהקימה את המחנה היא ניצלה את חצי השעה שנותרה לה שינתה צורה וסרקה את האיזור, כששמעה את האופנוע של וולד היא קפצה למים ושנתה צורה חזרה, המחנה שהקימו היה מול הים וכשוולד הגיע הוא לא ראה את סקיי בשום מקום ואז שמע שריקה חזקה מהים, זאת הייתה סקיי.
"תזרוק לי חולצה !" היא צעקה לו כשיצא אל שפת הים, מייד פשט את חולצתו וזרק אותה בצורת כדור מחוצה מידיו עד אליה, סקיי יצאה מהמים בחולצתו שהגיעה לה עד קצת אחריי העכוז.
מייד פתחה את התיק שלה ולבשה תחתונים מתחת לחולצה, בזמן שוולד הסתכל ונעץ בה מבטים.
"תשתחרר טיפה! מה הלחץ ?" היא אמרה לו כשהסתובבה עם גבה אליו ושמה חזיה ומייד חולצה תרמית וג'ינס שהיה זרוק על נעליה שנותרו מיחוץ לתיק.
"השתגעת ? אסור לנו להתפזר באמצע משימה, ומה יקרה אם תחלי עכשיו ?" הוא שאל בעצבים בזמן שפתח את האוהל שלו.
"אני נראת לך חולה ?" סקיי שאלה ברטוריות כשנעלה את מגפיה השחורות חזרה.
"ואם מישהו היה רואה אותך ?" הוא רטן.
"אין פה אף אחד חוץ מהכוחות שלנו." עניתה והוציאה את שיערה מהחולצה,שיערה היה שחור רטוב והגיע עד האגן, היא ניגבה אותו מעט עם המגבת והעיפה אותו לאחור חצי יבש.
"מה הלחץ שלך, הכל טוב" אמרתי והוצאתי בקבוק מים שהיה מלא בבנזין בדיוק כשבת הצוות השלישית הגיעה, וולריה זרקה את האופנוע על הרצפה והניחה את התיק שלה לייד הציוד שלי, "מה עשית הפעם ?" וולריה שאלה ומיקמה את שקי השינה שלנן בתוך האוהל.
"המשוגעת הזאת נכנסה לים ערומה" וולד ענה במקומי.
"את לא נורמאלית" וולריה צחקה עלי.
"צריך להביא עצים למדורה" אמרתי, "מי מתנדב ?" שאלתי.
"אני מחכה ליורי" וולד ענה וסיים להקים את האוהל והוציא 6 קופסאות טונה.
יורי הגיע ב6 בבוקר וכבר לא היינו צריכים מדורה, וב8 וחצי היינו בהרכב מלא של החוליה, אני, וולריה, וולד, יורי, מקס ופשה. בערב של היום למחרת כולנו קמנו אכלנו וקיבלנו עדכון למשימה, היינו צריכים להגיע לנורווגיה ומישם לבריטניה ומישם לאמריקה.
המסע התחיל בבוקר של היום למחרת, אני יכולה להגיד שהחולייה שלנו הייתה הכי מחוברת, ישבנו כל הלילה וצחקנו, בבוקר שלמחרת יצאנו שוב מפולגים במסלול של 3 ימים של שינה בהוסטלים עד שהגענו למעבורת מנורווגיה לבריטניה, שם בילינו שוב את הלילה יחד ובדיוק בלילה הזה קיבלתי את הבשורה, אימי ואבי נרצחו ואני הייתי רחוקה מתמיד.
שתיתי, המון, באותו לילה הבנתי שאין לי דבר בעולם ושההחלטה לשלוח אותי לפס"ב היה הכי חכם. בבוקר למחרת היינו עדיין במעבורת ורק לאחר 3 ימים הגענו לבריטניה, התאפסתי על עצמי אחרי שתי לילות מלאים בשתיה ולילה של שינה כאובה מהולה בבכי ופחד.
בבריטניה השתמשנו בדרכונים חדשים וקנינו בגדים חדשים, אני ווולריה הסתובבנו ברשתות הגבוהות וקנינו בגדים על חשבון הפס"ב ובלילה כבר הגענו לשדה התעופה עם תיק גב ומזוודה וישבנו באופן מפוזר במטוס, לא הכרנו ולא החלפנו מבטים כמו שאימנו אותנו לפניי שנתיים.
אחריי שמונה שעות טיסה מעייפות וג'ט לג כולנו התפזרנו למקומות שונים, ניו יורק, מישיגן, פלורידה, לאס וגאס, וושינגטון וקולורדו. כל אחד מאיתנו חיכה להוראות נוספות בזמן ששינן את פרטיו החדשים והכין את עצמו לחיים בתור אדם שונה, כולנו כבר היינו במשימות ריגול אך לעולם לא כזאתי, לא ידענו כמה זמן היא תמשך ובאיזה קשיים נצתרך לעמוד, במיוחד אני.