סוף-פרק 9

בעוד סם שוכבת על האי הקטן, גופה במים וראשה על ערימת החפצים, היא חשבה על כל הדברים שהיא לא הספיקה לעשות. הרעב כרסם בבטנה והצמא שרף את גרונה, ועייפות אדירה נחתה עליה. כל דבר נראה לה אכיל. הקופסא מפלסטיק שנחה לידה, המתכת המקופלת לצורה של משולש. כל דבר. היא רצתה כל כך לישון, אבל פחדה שהיא לא תרצה לפקוח את העיניים. היא חשבה על כמה היא הייתה רוצה לבקר בפריז, ובלונדון. כמה היא רוצה לרכב על סוס. כמה היא רוצה להיות ארכיטקטית. היא פחדה שהחלומות האלה לא יתגשמו לעולם, אם היא תעצום עיניים. ואז נשמעו חבטות על המים. בלי לחכות סם הרימה את עצמה מהאי והתיישבה. סחרחורת קטנה תקפה אותה ולרגע הכול נהיה חשוך, אבל לאחר מכן העולם שוב התבהר והיא יכלה לראות דמות חובטת במים בפאניקה. "אמה?" היא שאלה. התלתלים השחורים-חומים של אמה זזו ללא הפסקה לצדדים, בעוד ידיה השחומות מכות במים. סם הרשתה לעצמה לצחוק. "אמה!" היא ניסתה לצעוק, אבל קולה היה חלש מהצפוי. היא לא תצליח לצעוק מספיק חזק כדי שאמה תשמע אותה. אוף, אם האמה הזאת רק הייתה מפסיקה להזיז את הראש שלה בצורה כזאת והייתה נרגעת, היא הייתה רואה את סם. ואז זה הכה בה. אמה לא ידעה לשחות. אף אדם שיודע לשחות לא היה חובט במים בפאניקה כזאת ולא מתקדם לשום מקום. ראשה של אמה צנח לרגע מתחת למים ואז עלה שוב. "אוי לא, אוי לא…" סם חיפשה לעצמה סירה כלשהי שאיתה היא תוכל להביא את אמה, אבל לא הייתה שום סירה במקום. היא נתמלאה ייאוש. "מה אני עושה?" היא שאלה את עצמה, הדמעות מציפות את עיניה. היא לא תהיה מספיק חזקה לסחוב את אמה, במיוחד לא במצב שלה. הבטן שלה נהמה, מה שלא הוסיף לתחושת הייאוש. "למה היא לא יודעת לשחות?" היא יבבה. "אמה!" היא ניסתה לצרוח. קולה היה צרוד. "אמה!"

מייק ודניאל השיטו את המכונית. רק עכשיו היה דניאל פנוי לחשוב על גילבור. הוא התגעגע אליו, ודאג לו מאוד. הכלב יכול להיות בכל מקום. הכלב האהוב שלו. הוא פחד לחשוב על הגרוע מכל. "מתי נמצא את אחותי? אני רעב והיא אמרה שהיא תקנה לנו ארטיקים." דניאל אמר, בפעם האלף אולי. "אני לא יודע דניאל. כבר אמרתי לך את זה." דניאל עשה פרצוף כועס ושתק. מייק שמח שאין לו אחים קטנים. או גדולים. הוא היה בן יחיד והיה לו טוב ככה. רק הוא, ההורים שלו ו… גילבור. דמעות עלו בעיניו. הוא שמח שדניאל לא רואה אותו. הילד הקטן פחד גם ככה, ואם יראה אותו בוכה, זה עלול לגרום לעוד בעיות. בדיוק הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו. הוא היה גם רעב. רעב מאוד. הוא הרגיש איך בכל נשימה הבטן שלו מתכווצת ולא חוזרת למצבה הקודם. משהו מנצנץ עבר במים במהירות. ואז עוד אחד ועוד אחד. "מה זה מייק?" דניאל שאל. "דגים." מייק ענה כמובן מאליו, ואז חייך. "זה דגים!" הוא צהל. "הבנתי בפעם הראשונה שאמרת." דניאל אמר. "לא, אתה לא מבין? נוכל לדוג אותם ולאכול אותם!" מייק שמח שהמזל מאיר להם פנים, וקיווה שזה ימשך כך. "לא מבושלים? איכס." אמר דניאל. מייק חייך אליו חיוך פרוע ואמר: "לא אומרים איכס על אוכל. "