סוף- פרק 14

מייק היה במחנה השורדים יומיים כשסם ואמה הגיעו. הוא בדיוק השתחרר מבית החולים המאולתר שהוקם- כמו המחנה עצמו- על הר כלשהו בפארק כלשהו. היו יותר מדי פארקים בארצות הברית, והים ששטף את הכול גרם למייק לאבד לגמרי את חוש הכיוון. "דניאל, חכה!" אמר מייק. הוא הרגיש אחראי לגורל הילד, עכשיו כשסם לא הייתה שם. "הגיע עוד מסוק! אולי היא שם." דניאל אמר ורץ לכיוון מנחת המסוקים. דניאל השתחרר מוקדם מבית החולים, אבל נשאר עם מייק באוהל שבו טופל, ובכול פעם שהגיע מסוק היה הילד הקטן רץ לעבר המנחת ומברר אם אחותו הגיעה. עד עכשיו הגיעו עשרה מסוקים, אולי יותר, אבל סם לא הייתה על אף אחד מהם. הם איבדו את כריס כשלקחו אותם לבדיקות בבית החולים. הפרידו אותם אחד מהשני כשהם אמרו שאין ביניהם קשר משפחתי. מייק התחרט שלא שיקר להם. דניאל, במזל, היה קרוב אליו. אם היה מאבד אותו, הוא לא ידע מה היה עושה. הילד זקוק לו, ידע.
מייק רץ אחרי דניאל אל עבר ההליקופטר שנחת בינתיים. הדלת נפתחה וממנה יצא גבר עם מדים לבנים ואדומים, כמו של כל האחים והרופאים במחנה השורדים. האח עזר לנערה לרדת, נערה עם עור שחום ושיער שחור מתולתל. "אמה!" מייק קרא. אמה הסתכלה לכיוונו, אבל לא ראתה אותו. היו כל כך הרבה אנשים במחנה וליד מנחת המסוקים, כולם רצו לראות אם קרובים שלהם שרדו. האח הוביל את אמה משם. "סם!" הצעקה של דניאל הייתה כל כך חזקה, שכל האנשים מסביבו הסתובבו אליו. על אף האיסור החמור להתקרב למסוק, דניאל עקף את השומרים המעטים ששמרו על הקהל הגדול ורץ לסם. היא צעקה מאושר כשראתה שהוא חי. הם התחבקו, והקהל הגדול שהתאסף השמיע קולות אושר. מייק עצמו גילה שהוא מזיל דמעה. הוא ראה את דניאל מצביע עליו, וראה את סם מחייכת אליו ומבטאת ללא קול "תודה." הם לקחו משם את סם ודניאל, משאירים את מייק לגמרי לבד.
מייק עמד מאחורי תור של אנשים פצועים ומלוכלכים כדי להגיע ללוח עליו היו כתובים שמותיהם של אנשים שהגיעו למחנה. אולי אני אמצא את ההורים שלי, או קרובים אחרים. אולי אני אמצא את כריס, או אפילו את אמה. הוא הרגיש כל כך בודד מאז שדניאל הלך עם סם. הוא לא פגש אותם שוב, אפילו שחיפש בכל המחנה. היו שם יותר מדי אנשים מכדי שהוא ימצא אותם. הם יכולים להיות ממש לידו בתור ולא יהיה לו מושג. בסוף הוא הגיע ללוח. אז התגלתה הבעיה. על הלוח היו כתובים רק שמות, בלי המקומות בהם האנשים נמצאים. מייק חיפש וחיפש אבל לא ראה אף אחד שקשור אליו באיזושהי דרך. ואז הוא ראה שכתוב "תינוק 1", "תינוק 2" אחד מהם חייב להיו בן, התינוק הקטן. בטח סם הביאה אותו. מייק ידע איפה התינוקות מוחזקים, הוא שמע אותם בוכים כשטופל באוהל. הוא רץ שם, חולף על פני אנשים בוכים ורעבים ופצועים. רבים מהם היו בודדים כמוהו כעת. כשהוא הגיע לתינוקייה, הוא ראה שם את בן. "בן!" הוא צעק. רופאה שבדיוק טיפלה בתינוק השני ניגשה אליו. היא הייתה נמוכה ממייק כמעט בראש, והיה לה שיע חום אסוף בקוקו הדוק. "אתה מכיר את התינוק?" היא שאלה. "כן. הצלנו אותו. האם, האם הביאה אותו ילדה? נערה עם שיער בלונדיני?" הרופאה חייכה אליו. "לא. בכלל לא. האחים שהביאו אותו אמרו שכלב הציל אותו. כלב גדול. אלה סיפורים ששומעים בחדשות מדי פעם, אבל בחיים לא ניתקלתי באחד אמיתי כזה. כלב שהציל תינוק." מייק לא יכול היה לעמוד בהתרגשות. "איפה הכלב מוחזק?" הוא שאל. "בכלבייה, אתה הולך ללוח, ופונה ימינה כשהפנים שלך מול הלוח. אתה תשמע את הכלבים בטח." מייק אמר תודה מהירה ורץ. הוא היה חייב למצוא את גילבור שלו. הוא בחיים, אין סיכוי שכלב אחר היה מציל את בן. "אתה לא אחראי לתינוק?" צעקה הרופאה מאחוריו. הוא נעצר והסתובב אליה. "אה, אני לא בן משפחה שלו. אני, אני אלך להביא את הכלב שלי ואז אני אחזור. אם לא ידרשו את התינוק, אני אקח אותו." הוא חייך אל הרופאה והמשיך לרוץ.