סוף-פרק 10

לאחר שאכל הרבה ושתה שני בקבוקי מים, כריס היה סוף סוף כשיר לדבר נורמאלי. "אתה בטוח שלא היה שום דבר מיוחד במקום בו הגל פגע בכם? שום שלט גדול, בניין משונה, שום דבר?" אחד האנשים, ששמו התברר כריק, שאל את כריס. כריס נענע בראשו לשלילה. "תגיד לו שאם הוא רוצה למצוא את החברים שלו, הוא חייב לספק לנו מידע!" הטייס, ששמו היה בריאן, צעק לריק. "הוא יודע שאני יכול לשמוע אותו נכון?" שאל כריס את ריק. ריק משך בכתפו. "אתה חייב להיזכר במשהו. מה היה הבניין האחרון שראית?" ריק ניסה בכל זאת. רעש המסוק היקשה על כריס להיזכר. "אני, אני חושב שזה היה בניין חום." הוא אמר, וריק רשם את זה. "עם מדרגות חירום בצבע לבן ו…" "צבע לבן?" ריק חזר. "כן, לבן. קצת מוזר. בכל מקרה, היו לו מדרגות חירום בצבע לבן ודגל של ארצות הברית על הגג, אבל הוא הדגל היה מאוד קטן. אני בספק אם נוכל לראות אותו." כריס סיים. "אל תדאג בקשר לגודל הדגל." גבר נוסף בשם הנרי הצטרף לשיחה. כריס היה בטוח שהוא ישן. למשך כמה זמן הייתה שתיקה, עד שכריס עזר אומץ ושאל את ריק: "תגיד, מה קורה בשאר העולם?" ריק שתק לכמה רגעים, כאילו בוחן את השאלה ואז את תשובתו, חושב מה כדאי להגיד ומה לא. "הרבה מקומות בעולם נראים ככה עכשיו. כמו לוס אנג'לס." הוא פתח בתשובה. "אנשים לא מבינים מה קורה, מדענים מתקשים להסביר. הרבה בלבול. יש כאלה שאומרים שזו ההתחלה של הסוף." "הסוף של מה?" שאל כריס ומיד הצטער על השאלה שלו. הוא פחד לדעת את התשובה. "סוף העולם." השיב ריק, והשתיקה חזרה.

המים הפחידו את אמה. היא כמעט שקעה בהם כמה פעמים. "הציל…" היא ניסתה לצעוק אבל ראשה שוב נכנס מתחת לפני המים, והיא נאלצה לנסות להרים את עצמה למעלה. היא כל כך הצטערה על שהבריזה משיעורי השחייה שלה בשביל לאכול גלידה עם חברים. עכשיו היא הייתה זקוקה להם כל כך. "הצילו!" היא הצליחה להוציא מפיה טרם המים שבו לכסות את ראשה. כל כוחה כמעט אבד. היא לא ידעה מה לעשות. היא חיפשה משהו להיאחז בו, אבל לא היה שום דבר. היא לא הבינה איך היא בכלל שרדה את הגל הגדול. כנראה שזה פשוט נס. היא הזיזה את ראשה לצדדים, מתיזה מים לכל הכיוונים. היא ראתה במטושטש אי קטן ועליו משהו גדול. בטח איזו ערימה של זבל עם גרוטאה מעליה. אבל משהו בגרוטאה נראה לה משונה, והיא הכריחה את עצמה להסתכל עליה. היא הייתה רחוקה מאוד, אבל לרגע נראה כאילו היא זזה מעצמה. היא נהייתה גבוהה יותר ואחזה במשהו, ואז הטיחה את העצם הלא מזוהה במים. "אני כא…" ראשה שוב נכנס מתחת למים. "כאן!" היא צעקה. החבטות במים לא הפסיקו. "אני לא יודעת לשחות!" היא צעקה לדמות שרק המשיכה לחבוט במים. "די כבר!" אמה התחילה להתעצבן ודחפה ברגליה, כאילו היא רוקעת בקרקע, מה שהיא תמיד עשתה כשהיא הייתה עצבנית. באורח פלא, היא זזה. מרוב שנבהלה מהתזוזה, היא שכחה להרים את עצמה ושקעה לרגע בתוך המים. "אני יודעת לשחות!" היא צהלה. בדחיפות קטנות וחבטות קטנות במים בעזרת ידיה, היא התקדמה באיטיות לעבר האי. ככל שהתקדמה הדמות נעשתה יותר מגובשת, והפסיקה להכות במים. כשהייתה אמה ממש קרובה לאי, היא ראתה שהדמות הייתה בעצם סם. "סם!" היא קראה.

"את נראית נורא." היה הדבר הראשון שאמה אמרה לסם כשעלתה לאי. "גם את לא משהו." ענתה לה סם בעוקצניות. שתיהן לא נראו טוב. שיערה הבלונדיני והקצר של סם היה פרוע ומלוכלך, בגדיה קרועים וספוגים מים, פניה פצועות ומלוכלכות והיא הייתה הרבה יותר מדי רזה. אמה גם היא הייתה רזה מאוד, פצועה וחבולה, ובשיערה השחור, שנראה מעט חום באור השמש, היו תקועות אצות וחתיכות של פלסטיק. "אני לא יכולה להגיד לך כמה אני שמחה שאני לא לבד." אמרה סם לבסוף. זה היה הדבר הנחמד היחיד שסם אמרה לאמה מאז שנפגשו. אמה חייכה. לא את החיוך המשתחצן שלה, שנראה כמו חיוך של נשים בפרסומת לבושם חדש, אלא חיוך אסיר תודה, חיוך שבאמת מראה שמחה. הן ישבו שתיהן על האי הקטן, בעוד השמש שוקעת ומתחלף עוד יום.