סוף- פרק אחרון (לאפילוג, נא להסתכל ב"רציתי להוסיף")

כשכריס השתחרר סוף סוף מהאינפוזיה, הוא ברח מאוהל המרפאה. הוא ידע שהרופא בטח יכעס, והוא ידע שהוא לא שוחרר רשמית, אבל הוא היה חייב למצוא את מייק ודניאל. ואולי גם את אמה. אולי גם היא הגיעה. הוא רץ בכל המחנה, והסתובב בין אוהלי המרפאה. היו שם כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה שורדים. אבל יכול להיות שהם מגיעים מכול ארצות הברית. יש כל כך הרבה בארצות הברית, במחנה הזה אין אפילו רבע. כריס פחד מהמחשבות האלה, אבל הן באו שוב ושוב, צפות כמו חלקי פלסטיק שבורים ברחובות המוצפים של לוס אנג'לס. הוא שמע כלבים נובחים מימינו, ונזכר בגילבור. מייק בטח שם, מחפש את הכלב שלו. חשב כריס, ורץ לכיוון הכלבייה.
"מייק!" צעק כריס כשראה את השיער החום הפרוע של מייק. כריס!" החזיר החזיר מייק כשהסתובב ופגש בפניו של כריס. גילבור נבח בשמחה וכשכש בזנב כשכריס ניגש אליו וליטף אותו. "גילבור הציל את בן." אמר מייק. "את מי?" כריס נראה מבולבל. "את התינוק." השיב מייק, ועיניו של כריס נפתחו בהפתעה. "אין מצב!" מייק הנהן וליטף את הכלב המרייר והעצום שלו. "אתה כלב טוב… כלב טוב מאוד." הוא מלמל כל כמה שניות. כשמייק סיים ללטף את הכלב השחור והגדול, הוא פנה לכריס ואמר, "אמה חיה. וגם סם. הן הגיעו ביחד באותו מסוק." על פניו של כריס נפרש חיוך. "באמת? איפה הן עכשיו?" מייק משך בכתפו. "אני לא יודע. דניאל הלך עם סם. חיפשתי אותם אבל לא מצאתי." התקווה של כריס נמוגה לפתע, וכך גם החיוך שהיה על פניו. "היי," אמר מייק, "בוא נלך לאסוף את בן. אולי בדרך נמצא אותם." כריס הנהן ושלושתם, כריס ומייק וגילבור, הלכו לכיוון התינוקייה.
אחרי שאספו את בן וחתמו על תפסים שונים בקשר אליו, הם הסתובבו במחנה עד שהחשיך. "אנחנו נצטרך למצוא מקום לישון הלילה." אמר מייק. "כן. אולי ניכנס לאוהל כלשהו." כריס הציע, ושניהם הלכו למצוא אוהל.
הם מצאו אוהל ריק לגמרי. לא הייתה בו מיטה או אדם, או אפילו כרית. רק מחצלת ישנה. "נישן כאן." הכריז מייק. הוא וכריס הורידו חולצה כדי ליצור מיטה מרופדת לתינוק. כריס נשכב על המחצלת, מרגיש את האדמה הקשה והאבנים מתחתיו. הוא היה עייף מההתרוצצות סביב המחנה כל היום, אבל היה לו קשה להירדם. כשהם אספו את התינוק, הם קיבלו איתו קצת אוכל. האוכל כמעט נגמר עכשיו, כי תינוק היה רעב ואכל כמעט הכול. צריך למצוא לו אימא. מישהי שתוכל להניק אותו. אבל הסיכוי למצוא מישהי כזאת היה כמעט אפסי. מייק נרדם, ראשו מונח על גילבור. התינוק ישן לידם, גילבור שומר עליו. אני אצא, רק לכמה רגעים. אולי אני אשיג כרית, או שמיכה. חשב כריס.
הוא יצא אל הלילה האפל. מעט לפידים דלקו כדי להאיר את המחנה. הוא הלך בין אוהלים מלאים עד אפס מקום, בין אנשים שישנו על האדמה מחוץ לכל אוהל. הוא יכול להגיד להם לבוא לאוהל שלו ושל מייק. אבל מה אם חלק מהם גנבים, או אנשים שאיבדו את הילדים שלהם והם יחטפו את בן התינוק. הוא לא רצה להסתכן. "כריס?" הקול היה קטן וחלש, אבל בדממת הלילה כריס שמע אותו טוב. הוא הסתובב למקור הקול, שם ראה את דניאל, מסתתר למחצה מאחורי אוהל. "דניאל, היי. איפה היית? איפה סם? ואמה?" כריס שמח כל כך למצוא את הילד הקטן. "הן באוהל שם." הילד הצביע לכיוון כללי משמאלו, אבל היו כל כך הרבה אוהלים שזה לא עזר לכריס. "תביא אותן לכאן. מייק וגילבור והתינוק ואני, אנחנו ישנים באוהל משלנו. שמצאנו. תגיד להן להביא כריות ושמיכות אם הן יכולות. ואוכל. ומים." דניאל הנהן אחרי שכריס סיים את דבריו, ורץ אל החשכה.