סוף סוף הגעתי ללונדון 7

פרק 10:
—————–נקודת המבט של ליאם—————
אני לא יכול להוריד את הידיים של מאלי! היא חמודה מדי! ~נשיקה יותר טובה כל פעם~
חייכתי אליה והיא אליי, התחבקנו ונכנסנו למונית עם כולם, היה צפוף מאוד! לפחות לואי נסע עם אביה והארי ונייל נסעו עם גל ולירון, מה שאני הכי לא מבין, איך אנשים יכולים להתאהב מהר כל כך.

————-נקודת המבט של טומי———-
נייל הזה, הוא…השאיר אותי, חשבתי לעצמי בזמן שדמעה קטנה זלגה לי על הלחי. הוא אמר שהוא לא יעשה את זה! הייתי צריכה לא להסכים מההתחלה! הייתי צריכה להישאר בקליפורניה, רק להשאר שם, רק להגיד לא.. אני אבקש ממר סיידי לקחת אותי בחזרה ללונדון אני ארגיש יותר טוב שם, משוחררת מכל ההרגשה הזו. בעצם,מה זאת ההרגשה הזאת?

——————נקודת המבט של נייל————-
קצת לא נעים לי מטומי שהשארתי אותה שם במונית עם זאיין, אלי וליאם וכמובן נהג מאוד מוזר. (נהג מטריד), כל הדרך וכשאני אומר כל הדרך אני מתכוון לכל הדרך (נסיעה של שעתיים, מזלנו שגל ואביה שכנות), הארי וגל התנשקו! כל הדרך! איך הם הגיעו לשלב הזה כל כך מהר?! אני בדרך דברתי עם לירון היא ממש נחמדה, אני הצחקתי אותה והיא הצחיקה אותי, ספרנו אחד לשנייה כל מיני דברים מוזרים, ספרתי לה על התקרית שלי בננדוס (אני לא מאמין שהיא לא יודעת מה זה ננדוס), לבסוף כשיצאנו מהמכוניות, גל והארי נעלמו בטח להתנשק איפשהו, לירון תפסה לי ביד ולקחה אותי אל עץ דובדבן, היא נשקה אותי מתחתיו, הלוואי שהנשיקה הזו הייתה ממשיכה לנצח!
—————–נקודת המבט של טומי———-
החלטתי בדרך, לא להסתכל על אף אחד, לא על זאין (שעדיין פרצופו היה עצוב), לא על ליאם ואלי שהתכרבלו אחד בזרועות השנייה, הורדתי את המכשיר שלי לאט לאט והסתכלתי על הארץ החמה הזאת, הארץ שאני לא שייכת אליה, הארץ שגורמת לי להרגיש מוזר הארץ שנותנת לי סטירה כדי שאני אחזור למציאות.
כשהמונית עצרה יצאתי ממנה במהירות ופשוט רצתי רצתי ורצתי אפילו לא ידעתי לאיפה, רק רציתי להיות לבד. חלפתי על פני הארי וגל שהתנשקו והנקודה הכי רגישה הייתה כשחלפתי על פני עץ דובדבן שמאחוריו עמדו, נייל ולירון עם שפתיהם מוצמדות. הארשת פנים שלי פשוט נכנסה לדיכאון.

יום לאחר מכן התקשרתי בבוקר לאמא שלי ואמרתי לה שאני מוכנה לחזור, הגיע הזמן.
כשהתקשרתי למר סיידי הוא אמר שמישראל הוא קונה לי כרטיס ישר בחזרה לקליפורניה ושהוא מאוד מצטער שהטיול לא הלך בדרך שתכנן והחופשה הייתה מלאה בעסקים.

בערב כולם עשו מדורה בחוץ, כולם התיישבו והבנים שרו שירים, עמדתי מולם, פני היו לכיוון הרצפה ואמרתי בלחש "אני מוכנה לחזור, מחר אני עולה על טיסה בחזרה לקליפורניה, היה לי ממש כיף אבל… אני…" אפילו לא גמרתי את המשפט הסתובבתי ורצתי אל החדר שלי בבכי, כולם נעצו בי מבטים כשהסתובבתי, נעלתי את חדרי, בכיתי על המיטה כל הלילה ונרדמתי.

בבוקר למחרת קמתי מוקדם, ארזתי והתכוננתי נכנסתי למונית שילמתי לנהג ופשוט נסעתי לשדה, עליתי על מטוס, אמא שלי חכתה לי בצד השני, רצתי אליה וחיבקתי אותה, אמרתי "התגעגעתי", "גם אני" ענתה, היא הסיעה אותי הביתה..

————-כל מי שעדיין היה בישראל———
"למה טומי הלכה?" אמרה אביה.
"לא יודע" ענה לואי ונישק את אביה.
"אני חושב שאני יודע" אמר נייל "אני יודע".
"מה קרה לה?" ישר ענו כולם, חוץ מזאין שפשוט ידע ושתק, רגשות געגועים לאדם שכרגע לא כאן,לא קיים, לא נמצא אפילו באותה ארץ, אדם שנתלש ממקומו, זה כל מה שהוא חשב.
"נייל אתה צריך לבקש סליחה" אמרו אלי וליאם פה אחד, תוך כדי שליאם אכל קערת דגנים עם מזלג.
"אני יודע, אבל היא בחיים לא תסלח לי!", "אתה קולט שאתה מדבר על ילדה שחושבת שאתה היחיד שהבין אותה בזמן שהיא הייתה לבדה?"אמר זאין. "כן.." נייל רץ מהמקום תפס מונית וישר טס לקליפורניה, מאחר השאיר את כולם עם פיות פעורים לרווחה (אני מקווה שלא יכנס להם לפה זבוב חשב נייל),
———–נקודת המבט של נייל—————
מה אני אגיד לה? מצטער זה לא מספיק.
תלשתי דף מהמחברת שהייתה לי בתיק, והתחלתי לכתוב

"טומי יקרה,
אני מכיר אותך פחות מחודש, נקשרנו מהר מאוד, אני מצטער שהשארתי אותך לבד, הפרתי הבטחה.
אני מקווה שהדבר הפצפון הזה לא יפריע לידידות שלנו, אני מקווה שתעברי את כיתה ט' בשלום.
בבקשה אל תכעסי עלי, את יודעת שאני מצטער! יש לך את המספר שלי אל תחששי להתקשר אליו כל פעם שיש לך בעיה, אני פה בשבילך.
בידידות, נייל הורן."
אני יודע שזה לא מספיק, קימטתי את הדף והכנסתי אותו לתיק.

עליתי על המטוס וטסתי לקליפורניה, רצתי לביתה של טומי, אמא שלה אמרה שהיא אצל דניאלה, מי זאת?
חפשתי את טומי בכל הבתים עד שלבסוף מצאתי אותה היא בכתה לחברות שלה, הוציאה לי לשון וטרקה לי את הדלת בפנים. השארתי לה את הנייר המקומט בכניסה לביתה של דניאלה אני מקווה שהרוח לא תעיף אותו… באותו לילה ישנתי בבית מלון.

—————נקודת המבט של טומי————–

"ביי דניאלה, ביי רוני"
"ביי טומוש! נפגש מחר!"
"בטוח"
יצאתי מביתה של דניאלה ותקלתי בנייר מקומט שעליו היה רשום את שמי, קראתי את המכתב מנייל,
תליתי את המכתב על המראה שלי הוא היה מאוד יפה.
שלחתי לו הודעה "אני סולחת לך, אבל אני חושבת שלא כדאי שאני אפגוש אותך עדיין, אני צריכה לשאול את עצמי כמה שאלות.."
"טוב, אני אחזור ללונדון, אני יודע שאני הולך להתגעגע אלייך"
"גם אני אליך"
הדלת של החדר שלי נפתחה ובן גרין עמד בפתח.