סוף העולם- 1

שמי הוא רוז. האמת היא, ששמי הוא בולכיגיה, על שם צמח שמעניק המון כוחות וויטמינים, אך ביקשתי מכולם שיקראו לי רוז, כיוון שבולוכיגיה זה פשוט רוז, רק יותר משוכלל.
אני בת 16. נולדתי ב-29 בנובמבר, 9,963,246,000.
אני חושבת שזה מגניב, כי זה כמה ימים לפני תחילת שנה, וזה גם שנה עגולה, אז בכלל.
אני כותבת את הספר הזה סתם ככה, כי בא לי. בא לי שיזכרו אותי. להורים שלי יש מלא ספרים של ביוגרפיות על אנשים, שאגב, החיים שלהם ממש שונים משלנו.
נראה לי שאני אכתוב את כל מה שחשוב לציין ולזכור.
לא. אני פשוט אכתוב. כן.
יש לי שני הורים- יותר נכון היו לי.
כשנולדתי, אימי הייתה בת 303. הרופאים אמרו שזו הייתה לידה קשה, ועדיף שהיא לא תביא עוד ילדים. אם היא תלד שוב, רוב הסיכויים הם שתמות. אתם מבינים (קל לי יותר לכתוב למישהו, אז אני פשוט אכתוב לכם, אנשים דימיוניים בראש שלי, שאני אהיה בטוחה-או לפחות כמעט בטוחה-שמישהו קורא את הסיפור שלי.), למרות שהטכנולוגיה והרפואה היום מאוד מתקדמות יחסית לשנים עברו (עובדה-גיל המוות בממוצא כיום הוא 345. הבן אדם ששחי הכי הרבה זמן בתקופתי, חי 401 שנים), המוות עדיין חי. בלתי מנוצח.
אז אמא שלי עשתה חושבים עם עצמה, וחשבה שעוד ילד אחד לא יזיק. היא נכנסה להיריון שוב, כשנה וחצי לאחר שנולדתי.
תראו, בעולם כמו שלנו, שאנשים חיים בו עד גיל 345, ויכולים ללדת ילדים עד גיל 315- מקסימום 320, זה די נדיר שזוג מביא ילד כל שנתיים שלוש. בקצב הזה, אם הוא מתחתן בגיל 20, אז כשהוא בן 274, יש לו בערך מאתיים ילדים. אז אחרי שכמה עשו את הטעות הזו-היום יולדים ילד פעם בחמישים שנים, ולפעמים במאה שנים. אז כך יצא, שאחותי הגדולה, נורי, עכשיו בת 135, ואחי הבכור, קלאר, בן 280.
כמו שאמרתי, אימי נכנסה להיריון וילדה בן, כשהייתי בת שנתיים. את הלידה הזו, כמו שחזו הרופאים-היא לא שרדה. היא נפטרה בגיל די צעיר, אם אפשר לומר… אבי נפטר כשהייתי בת חמש, והוא בן 313. ראוי לציין, שהורי היו נשואים בערך 280 שנה ללא גירושין. יש לי חברה, זואי, שאמה מתחתנת כל 50 שנים, בקביעות.
הקטע הוא, שבגלל שהאנושות מתחילה להזדקן ולהיראות מבוגרת בסביבות גיל התשעים שמונים, עניין הגיל-אם אתה לא בתיכון, הוא עניין מאוד מבלבל…
למשל פעם, חבר טוב שלי- טרבור-יצא עם מישהי במשך שנתיים. הם התחילו לצאת כשהוא היה בן חמש עשרה, ואני יודעת שזה מוזר, אבל זה טרבור- הוא הציע לה נישואים כשהוא היה בן שבע עשרה.
החברה שלו (אלוהים ידע איך קוראים לה), אמרה לו משהו כזה: "אלוהים, כן! שנים אני מחכה שמישהו יציע לי נישואים!"
"שנים? את רק בת שבע עשרה!" טרבור צחק. החברה שלו הסתכלה עליו ברצינות.
"שבע עשרה? חחח, טיפשון" החברה של טרבור ידועה כבעלת חוש אוצר מילים מפותח. "אני בת ארבעים ושתיים!" והיא רכנה ונתנה לו נשיקה, מסוג הנשיקות שרואים בסרטים אחרי שאישה מציעה נישואים לגבר, ולא נותנת לו זמן לענות.
טרבור כמובן גילה סוג של אהמ, אין לי מושג איך להגדיר את מה שהוא גילה לגבי הגיל שלו-כנות? הסוף ברור-הם נפרדו.
תכלס, אין לי מושג איך זוג יכול לצאת שנתיים בלי לדעת מה הגילאים של כל אחד. כששאלתי את טרבור מה הוא עשה ביום הולדת שלה, הוא אמר לי שהוא פשוט לקח אותה לסרט, בחדר שלו, והם עשו מה שהם עשו. מי מדבר על גיל בנסיבות כאלה?
מאז, הוא החל לחפור לכולנו על הגיל, כדי לוודא שהוא מבלה עם בני נוער, ולא עם מתבגרים זקנים.
הבית ספר שלי זה המקום הכי מגניב באדמה. הוא הבית ספר הכי מתקדם, מפותח ומשוכלל, לדעת כל האנושות. כל תלמיד יכול לבחור כמה מגמות שהוא רוצה, באיזה תחום שהוא רוצה, והוא הולך לשיעורים שהמורה מעביר. אני לקחתי מגמת היסטוריה ואסטרונומיה.
כיוון שאנחנו לומדים רק מקצועות שאנחנו רוצים, יש לנו הרבה זמן פנוי. אבל זה לא הופך אותנו לנוער מושחת. בכלל לא. להיפך-בזמן הפנוי אנחנו הולכים ומעשירים את עצמנו במוזיקה, או בידע-מחדר מחשבים.
אנחנו לא חנונים-אנחנו פשוט רוצים לעשות משהו עם החיים שלנו. כדי שיהיה לנו תעסוקה למשך כמה מאות.

החיים מאוד פשוטים באדמה. האנושות הגיעה לדברים שלפני מיליון שנה אפילו לא העזו לחשוב עליהם.