סוכני השלג| פרק 20 חלק א'(הסיפור שלכם!!!!)

~מנקודת המבט של בן~
״רק תזכרי שאני אוהב אותך.״ אמרתי לשירז
״אתה לא חייב לעשות את זה..״ היא ענתה לי ודמעה ירדה מהעניים שלה
״אבל אני רוצה.״ הייתי דבוק במטרה
״תשמור על עצמך.״ היא אמרה לי וחיבקה אותי, ככה זה. יכול להיות שאני לא יראה יותר, יכול להיות שאני לא יראה אף אחד יותר. אבל משהוא בי חייב להציל את שון. גם עם זה יקח לי את החיים,לתמיד!
״בהצלחה.״ היא אמרה לי ונישקה אותי בלחי
״תודה.״ אמרתי ולא ירדה אפילו דמעה אחת על פניי
״אל תדאגי, אני יחזור.״ ניסיתי להרגיע אותה אבל לא הצלחתי כי שיתנו יודעים שרוב הסיכויים שלא.
״מקווה שכן.״ היא אמרה לי ועוד דמעות ירדו מהעניים שלה
״אני צריך ללכת..״ אמרתי לה אחרי שהסתכלי על השעון שלי
״ביי.״ היא אמרה לי
״ביי״ עניתי לה והתחלתי ללכת אל הכניסה של הבית מלון, הבית מלון הזה ממש קטן והוא נמצא בטורונטו, שהיא גם העיר הכי גדולה בקנדה אבל לרחוב הזה של טורונטו אף אחד לא מגיע אני חושב שאנחנו היחידים שלוקחים פה חדרים, טוב כי מי עוד ירצה לגור במלון של 2 כוכבים..
יצאתי דרך הדלת ושמחתי שלקחתי מעיל, כי היה מאוד קר ושלג ירד. תמיד בצהריים היה נעים אבל עכשיו שכבר 2 בלילה קר מאוד. התחלתי ללכת על המדרכה במהירות לא הסתכלתי לאחור בכלל. בשביל שלא יחשבו שאני במשימה ושמי שהוא עוקב אחריי, אלא שאני סתם מישהוא שיוצא מהבית מלון ומתחיל ללכת ברחוב כי בא לו..
למזלי יצאתי מהרחוב הזה מהר מאוד והתקרבתי מאוד לרחוב בו הקט המטורפת הזאת יושבים, ידעתי שזה מסוכן ולמרות זאת המשכתי ללכת לכיוון הרחוב הזה, סוף סוף הבנתי למה הם בחרו דווקא את הרחוב הזה. כי הוא חשוך ואין בו נורות בכלל! ולא נראה לי שמישהוא באמת רוצה להיכנס אליו בלילה, מי יודע מה קורה שם בלילה?
אולי זה מסוכן?
כמובן שלא עצרתי לרגע וגם לא הסתכלתי לאחור בכלל רק המשכתי ללכת עד שראיתי את השלט ״טימור 19״ זה מה שהיה כתוב בשלט, זכרתי טוב מאוד שזה הרחוב לפה אני צריך להיכנס. אבל עצרתי, מה קרה לי? למה אני עוצר ככה? עד עכשיו לא פחדתי מכלום.ומה זה עכשיו?
׳אני חייב לחזור לבית מלון!׳ חשבתי לעצמי אבל זה היה כבר מאוחר מדי התחלתי לשמוע צעדים מאחוריי הם התקרבו והתקרבו ואני התחלתי לפחוד.. מי זה יכול להיות בשעה כזאת? רק מישהוא מהקט המטורפת הזאת, אוי לא.. נתפסתי!
ואז ראיתי את….