סוד אפל?- פרק שני- חדר 208.

התהלכנו במסדרון, כאשר שון מצביע על כל מיני יצירות אמנות, שכנראה צוירו במיוחד לאקדמיה, ומסביר לי על ההיסטוריה, על המנהגים.. אפשר לומר- לגמרי מכיר לי את המקום.
האקדמיה הוקמה על ידי מרתה וריקי מטריקס, בשנת 1970, לפני כארבעים וארבע שנים. הוא לא הרבה בפרטים, ואף נראה מהסס כאשר פה ושם שאלתי אותו למה הוקמה האקדמיה, איך הצליחו להקים מבנה עם כל כך הרבה שליטה ומעורבות חברתית, ובמקום זה ענה לי בשטויות כמו- אילו מורים ומקצועות אנו לומדים פה. הוא לגמרי התחמק משאלותיי. אך בכל זאת היסטוריית האקדמיה בהחלט.. איך לומר זאת.. שונה ממה שחשבתי!
בעודנו הולכים, הצצתי בשעוני ושמתי לב לשעה- כבר שש בערב, בוודאי אימא ולארה כבר חזרו הביתה.
"זו הדרך למגורי הבנות," שון פנה אליי והרים ידו אל עבר גרם מדרגות נוסף. "בשעה שבע תערך ארוחת הערב, איחורים לא מתקבלים על גברת שפירד," שון גיחך מעט, ולאחר שראה את מבטי מתעוות הוסיף "חדר האוכל לא רחוק מכאן."
שון המשיך ללכת ולהסביר לי גם לוחות הזמנים באקדמיה, יש להם מדים! אני אצטרך להיפטר ממכנסי הג'ינס השחורים והמשופשפים שלי בשביל חצאית. חצאית ו-ווסט מטורלל עם עניבה! לאחר דקה או שתיים הגענו אל דלת גדולה בעלת שתי ידיות, שון סימן לי לפתוח אותה. התקרבתי אל עברה ופתחתי.. החדר היה עצום, עשרות שולחנות התגלו בפניי, ועשרות מלצרים מתרוצצים וממלאים שולחנות בכל טוב.
לאחר שליבי הפסיק לפעום מההפתעה התהלכנו בחזרה אל עבר מגורי הבנות.
"טוב, כשתבואי לחדר האוכל, חפשי אותי," הוא אמר ותפס בעורפו נבוך. "ביי," חייך והסתובב לדרכו. לאחר מספר שניות הסתובבתי גם והתחלתי לעלות בגרם המדרגות.. "ביי,"מלמלתי לעצמי..
'חדר 208..חדר 208,' חשבתי לעצמי. כמה חדרים יש להם? 'מצאתי,' חייכתי חיוך נדוש, נראיתי מטופשת ללא ספק. פתחתי את דלת בחדר, הוא היה למעשה גדול ממה שציפיתי לו, הייתה שם אפילו מקלחת וחדר שירותים קטן. נכנסתי וסגרתי את הדלת אחריי. הקירות היו בצבע שמנת, שוב. מצעי המיטה הארוכה היו אדומים, הארון הקטן שניצב שם היה שחור ומחוספס. התקדמתי אל עברו, בידיעה שמה שאמצא יהיו מדיי. בארון היו שתי מגירות להלבשה תחתונה וגרביים, מעליהן מספר קולבים ועליהן תלויים מדי בית הספר. מתחתן נחו שני זוגות נעליים שחורות.
לקחתי מהקולב את התלבושת האחידה, ומהתיק את הלבשתי התחתונה שהבאתי אתי ונכנסתי להתקלח. המקלחת הורידה ממני את כל זיכרונותיי עם אימי ואחותי, אני צריכה להתחיל מחדש.. זו הזדמנות נהדרת בשבילי. בעודי מהרהרת במחשבותיי, מחשבה נוספת צצה במוחי- שון. צפיתי בשיערו השחור והמעט ארוך, בעיניו הירוקות כזית, הוא היה די נאה כשחושבים על זה. 'על מה לעזאזל אני חושבת?' סטרתי לעצמי וכיביתי את המים, יצאתי ועטפתי את עצמי במגבת והבטתי במראה. 'זה הולך להיות קשה,' אמרתי לעצמי- 'להתחיל שוב מהתחלה.'
–
יצאתי במהירות מהחדר ונעלתי אותו, הליכתי הייתה מהירה. חמישה לשבע, איחורים לא מתקבלים על הדעת. נזכרתי במילותיו של שון. בעודי ממהרת צפיתי בבנות אחדות שגם כן מיהרו להגיע לחדר האוכל. אט אט בנות החלו לרוץ. 'אני בחצאית הזו לא רצה,' אמרתי לעצמי והגברתי את קצב הליכתי אף יותר.ירדתי במדרגות והבטתי בשעוני. השעה שבע. התחלתי לרוץ והגעתי לדלת. עצרתי למספר שניות כדי להפסיק את התנשמותי הכבדה, ופתחתי את הדלת. "הו, הנה היא," אלו המילים הראשונות ששמעתי כאשר נכנסתי, והן יצאו מפיה של גוון- המנהלת שלנו.