סוד אפל?- הקדמה ופרק ראשון.

"גרייס, גרייס," לארה ניערה אותי מהרהוריי, והם נפסקו. הפניתי את מבטי אל עברה בעודי מורידה את האוזניות. "כן?" אמרתי באדישות וחוסר רצון. "הגענו," היא אמרה מורידה את חיוכה מהפנים. שמתי לב שהמכונית נעצרה. הבטתי מהחלון בהשתקפותי, בשיערי הבהיר והחיוור, בעיניי החומות כקפה.מעבר להשתקפותי ראיתי יער ארוך שממשיך גם מעבר לשער.
השער היה ענק, ומצידו שני צריפים קטנים ובהם היו מספר שומרים, לאחר 2 דקות בערך, השער נפתח. אמי התניעה שוב את המכונית ונכנסנו. עברה בי צמרמורת ברגע שנכנסנו מבעד לשער. נסענו במשך דקה או שתייים בשביל מעט צר ומצידיו יער ארוך, שופע וירוק. עציו הגבוהים נישאים למרומים וצמחים שונים נראו שם.
הן באמת עומדות לשלוח אותי ?
–
"זה רק לטובתך," אמי הניחה את ידיה על כתפיי וניסתה לחייך.
"לטובתי? או לטובתכן?" שאלתי מגחכת ומביטה הצידה, נמנעת ממבטה של אמי, ובוחנת את לארה שעמדה שעונה אל המכונית ושרה שירים מגוחכים. "גרייס, תפסיקי." אמי הניחה את ידיה על מותניה והבעתה השתנתה.
"את יודעת שזה יעזור לך…" היא הוסיפה בטון נמוך יותר.
"מה שתגידי," עניתי ופניתי לכיוון המבנה הענק שהתגלה לפניי.
הפנימיה הייתה בנויה מלבנים חומות כאדמה, ודלת הכניסה וגרם המדרגות בצבע שמנת, ובכל זאת היא נראתה כה מדרנית.
על יד דלת הכניסה עמדה אישה גבוהה בעלת שיער אדמוני קצר ועיניים תכולות עמוקות, מחויכת אלינו. האישה החלה לרדת במורד המדרגות לקראתנו, שמלתה האדומה וההדוקה גרמה לה להראות כמו בובת חרסינה. על פניה נמשים אך בכל זאת מסתתרים שם כמה קמטים. "ברוכה הבאה," פנתה אליי האישה וחייכה. "תעלי במורד המדרגות, מחכה לך שם ההדרכה שלך, מי שיעזור לך בחודש הקרוב בכל." היא הוסיפה, עדיין בחיוך. "אני רוצה להעביר כמה מילים עם אמך," היא הוסיפה שוב ופנתה אל אמי. העברתי מבט אחרון באחותי לארה ובאמי והתחלתי ללכת לעבר המדרגות. התחתי לעלות בהן וזה הרגיש כמו נצח, הן לא נראו ארוכות מאוד, אך הן בהחלט מתונות.
דחפתי בכבידות את דלת הכניסה וצפיתי פשוט בארמון.
המברשות הנוטפות האירו כל עבר, למרות שעדיין היה מואר בחוץ. שטיח אדום היה מוצמד אל הרצפה, כמו פרקט. מצד שמאל של דלת הכניסה נערם גרם מדרגות לקומה למעלה, ומצד ימין חדר מסוים. התקרבתי אליו מעט ובחנתי שחרוטות על הדלת המילים 'גוון שפירד'. צבע קירות המסדרון היו בצבע שמנתף בדיוק כמו קודם, ובעלה הקירות עיטורים אדומים נישאו. המסדרון נראה רחב וחמים.
"וואו," מלמלתי לעצמי, "זה גדול," הוספתי. גיחכתי על עצמי בטיפשותי. הנחתי את התיק על הרצפה והתישבתי שעונה על הקיר, מחכה למי שאמור להדריך אותי.
לאחר מס דקות בעודי מחליטה להדליק את האמפי שלי ולשים אוזניות, נשמע קול גברי מגרם המדרגות.. הוא התקרב במהירות. "סליחה על האיחור," ענה מבויש ונבוך. "שון קאמבר," אמר ושלף את ידו, רמז ללחיצת יד. במהירות נעמדתי ולחצתי את ידו. "גרייס הוליסט," עניתי בחיוך מוזר.