סודו של השקט. פרק 1

פקחתי את עיניי וראיתי אותו- בחור גבוה, לא יפה בדרך שגורמת לך לייחס לכך חשיבות אלא בעל מראה רגיל למדי, בעל עיניים שגורמות לך להתגעגע לים וידיים שריריות במידה מאיימת. היינו בחדר סגור וריק כמעט לגמרי פרט לארגז חום בפינה, עכברוש סקרן וקירות מתקלפים, מה שהקנה למקום הנהדר הזה את התחושה הנפלאה של צחנה ואבק, ובעיקר הרבה קריפיות. אני ישבתי קשורה על כיסא חורק בעוד שכף ידו השמאלית סגרה את פי, והעלתי במוחי את המחשבה שאין סיכוי שמישהו אי פעם ידע שאני כאן לפני שהתחלתי להיאבק באחיזתו. "ששש", הוא לחש בקולו שבעל גוון רגיל וצפוי כמו מראהו. ניסיתי להשיב מבט מבולבל, וכנראה שהצליח לי כי הוא מיהר להשיב: "אני לא יכול להסביר יותר מדי. אבל אני לא רוצה ברעתך." נגעתי בידיי הקשורות אחת לשנייה בפצע שהחבטה השאירה על ראשי וזה כאב. מאוד. "אה כן, זה," נזכר, "הייתי חייב לעלף אותך לפני שיהיה מאוחר מדי. זה מסובך. וזאת גם לא דאגתך. פשוט, עדיף שתחזרי לגוהר. המקום הזה מחוץ לתחום מבחינתך" חיוך זוויתי בצבץ על שפתיו הדקות. לא יכולתי שלא לתהות איך הוא יודע על הגוהר. "תראי אותי, חוטף אותך, שם אותך במרתף ומספר לך על התוכנית שלי. חה. אני יכול להיות יופי של גאון מרושע, לא?" הייתי מבולבלת. למה לעזאזל דוקטור איוול הזה מתכוון? לפני שיהיה מאוחר מדי? מי זה המשוגע הזה?
הוא קרא את מחשבותיי כשאמר במבט ממוקד "טוב, לפי מה שהבנתי, את לא בדיוק הטיפוס שמניח לדברים. אבל את כן חייבת לדעת שאני לא אזיק לך חומד! אז רילקס. יודעת מה? אני מוכן לתת לך כמה הסברים, אבל לא כאן. מסוכן מדי, הוא יכול להופיע בכל רגע". הוא? מי זה הוא? וואו. הבחור הזה ממש לא שפוי, וגם חזק. השילוב הזה לא ממש עבד לטובתי, והרגשתי שאני חייבת לברוח איכשהו.מהר. אך הוא המשיך לדבר בנינוחות "אני אדם דברן,כן",הוא חייך, "יכולתי לגמור את הסיפור בשנייה ובלי סיבוכים אבל מצאת חן בעיניי. וגם לא יזיק לי קצת חברה במצבי…" הוא עשה עצירה קטנה ואני חיכיתי בשקיקה שימשיך "אני אסביר ואתן לך את כל התשובות שאת מחפשת. או לפחות אנסה." הוא הושיט את ידו הפנויה לעברי, שסיימה לשרבט משהו על נייר קטן. לקחתי את הנייר מידו וקראתי את שכתוב עליו: "שדרת מיתר 38, שכונת הרמן, הבית האחרון, רביעי, 6 בערב, לבד." לפני שהספקתי לחשוב בכלל, הוא הוציא סכין מכיסו "רק ליתר ביטחון דרלינג", והצמיד אותו אליי. חשבתי שאני בסצנה מסרט אקשן גרוע כשהוא אמר "אל תנהגי בטיפשות, ואל תגרמי לי לעשות משהו שאתחרט עליו" ואני רק שקעתי בעיניו הכחולות, והתחלתי להתרגל למחשבה שהוא אולי לא כל כך מזיק כמו שחשבתי. אחר הוא הוריד את ידו מפי. "איך קוראים לך?" -לא עניתי. "נו, אל תפחדי ממני. אם הייתי רוצה לפגוע בך הייתי עושה את זה מזמן". יש משהו בדבריו.
"אני רוי". "אמה", נכנעתי. "אוקיי, אמה. תשמרי את הפתק, ניפגש ברביעי. ועכשיו, אסור שתלכי מפה בכוחות עצמך, כי את עלולה לחשוף אותנו. מקווה שזה לא יכאב יותר מדי" "מה אתה…" אגרוף ענקי שפגע בפניי מנע ממני להשלים את המשפט. שוב התעלפתי.