האם חיי הם שקר? פרק 2- ילדה חדשה

"ג'ינס קרוע, או חצאית לבנה?"
"ג'ינס קרוע"
"אז חצאית לבנה"
אני מעקמת את אפי, בידיעה שטניה צדקה. החצאית הלבנה באמת הייתה יפה יותר. אני זורקת את הג'ינס על מדפי החנות, וממשיכה לבחון את החצאיות. "אני חושבת שזאת תהיה מהממת בשבילך", טניה אומרת ומצביעה על החצאית הכחולה האוורירית שמגיעה עד קצת מעל לברכיים. היא באמת הייתה יפה. לטניה מאז ומתמיד היה טעם טוב ממני בבגדים. אני לוקחת את החצאית ומתקדמת אל החולצות. "אני חושבת שגופיה לבנה תתאים", אני אומרת. היא מהנהנת. סוף סוף, הצלחתי לבחור משהו שלא יהיה זוועתי! "אבל אולי כדאי יותר רחבה, עם שרוולים יותר עבים", היא אומרת ולוקחת אחרת. אני מחזירה את הגופיה שלקחתי באכזבה. טניה זורקת את החצאית הלבנה על המדפים, ובמקומה לוקחת שמלה ירוקה יפה. אנחנו הולכות לתאים להתלבש. אני מסתכלת המראה- השילוב של כחול ולבן יצא מדהים, אין מה להתווכח. נעלי הד"ר מרטינס מוסיפות בצורה שלא תיאמן.
אנחנו משלמות על הכל וחוזרות לבית. הוא כמו מין אחוזה, אבל לא מפחידה כמו בסרטים, אלא חמודה כזאת, בית בובות, בלי כל השטויות הוורודות.
"אה, בדיוק בזמן!", אומרת גברת וויליאמס כשאנחנו נכנסות. טיילר נשען על הקיר, וסם מנקה את משקפיו. "אני רוצה שתכירו ילדה שמצטרפת אלינו, ג'יימי הל, היא הייתה מאומצת, כך ששם המשפחה של הוריה הביולוגיים לא ידוע", אומר מר וויליאמס. אני מקמטת את מצחי. קצת מוזר שהיא עברה לבית יתומים אחרי הייתה מאומצת. "טיילר, אנדי, אשמח אם תעשו לה סיור, אנחנו בדיוק יוצאים ולא נחזור עד מחר", אומר גברת וויליאמס בחביבות. אין לי מושג למה היא בחרה בי, אבל אני חושבת שאני יודעת למה היא בחרה בטיילר. טכנית, שם המשפחה של טיילר הוא וויליאמס. כולנו היינו תמיד כמו אחים של סם, אבל הוא נראה הכי הרבה, כנראה בגלל שיש להם אותו שם משפחה. בעוד הוא היה בן חצי שנה, יום אחד גברת וויליאמס יצאה לריצה וכשחזרה, מצאה תינוק קטן זהוב-שיער שהביט בה בעיניים אפורות ונפוחות מבכי, עטוף בשמיכה סגולה. כך היא סיפרה לנו, לפחות. הוא אומץ, והשם שלו הוא טיילר וויליאמס, ניתן לו על ידי הזוג וויליאמס. הוריו הביולוגיים לא ידועים.
מאחורי גברת וויליאמס צצה ילדה בת חמש בערך, בעלת שיער ג'ינג'י ועיניים אפורות, שהזכירו לי את טיילר. היא השפילה את מבטה, מבוישת. גברת וויליאמס לוחשת לי "האמא המאמצת של ג'יימי הייתה מסוממת רוב הזמן, ונמצאה בבית החולים, פצעי דקירה על גופה. היא מתה. אנחנו הצענו להביא את ג'יימי לפה. בבקשה, תהיו עדינים איתה", ואז הם יוצאים. משתררת שתיקה מביכה. אני מזיזה את רגליי באי נוחות.
"טוב", אני אומרת לבסוף "אני אנדי, וכל השאר הם סם, טניה וטיילר. אנחנו נעשה לך סיור קצר". אני מושיטה לה את ידי. היא מסתכלת עליי במבט מוזר, לא בוטחת בי. הידיים שלה רועדות לצדי גופה. לבסוף אני מוותרת, מסמנת לה עם ראשי לבוא אחרי. ואת זה היא עושה. טיילר בא אחרינו. ואני כבר חושבת שהיא לא תמצא חן בעיני.
-אחרי עשר דקות-
"מה זאת הדלת האסורה? למה אסור להיכנס לשם?". טיילר מלטף אותה ועונה, "אה, זה בגלל שאף אחד לא יודע מה יש בחדר הזה, כי הזוג וויליאמס שומר שם מפלצות וחייזרים". ג'יימי צורחת ומחבקת אותי, בעוד אני מגלגלת את עיני. הזוג וויליאמס לא נותן להיכנס אליו. אפילו לא סם.
"אוקיי, הגיע הזמן שלך לחזור לחדר", אני אומרת. ג'יימי רצה במסדרון עד שהיא נעלמת. "טיילר, מספיק עם השטויות, אני אומרת בחמרה אבל מחייכת. טיילר מרים את ידיו בכניעה והולך משם.
אני הולכת לחדר שלי ונועלת אותו. לטיילר יש מנהג כזה מאז גיל חמש עשרה להתפרץ לדלתות בהפתעה. אני תמיד מפחדת שבאותו הזמן אני בדיוק אתלבש. אני מסיימת להתלבש ומניחה את הבגדים בארון, בדיוק כש…
טוק, טוק, הפסקה, טוק טוק טוק, הפסקה, דפיקות מהירות. זה סם. המצאנו דפיקה מיוחדת בדלת כדי שנדע אם זה אנחנו בדלת. בערך בגיל עשר. אני פותחת את הדלת והוא נכנס. "רוצה להתערב?", הוא שואל, ואני מרימה גבה בשאלה. "שאני משיג את המפתח לדלת האסורה, ואנחנו נכנס לשם. עוד היום בלילה", הוא אומר. אני מחייכת בעודי שואלת, "מה אני מקבלת אם אני מנצחת?", למרות שזה די ברור מה אני אקבל. "כרטיסים למרוץ מכוניות", הוא עונה. אני מתיישבת על המיטה ושואלת, "ומה אתה מקבל אם תנצח?". סם מתיישב על המיטה וחושב. אחרי כמה שניות הוא עונה, "נשיקה בלחי".
"סגרנו".
-אחרי צהריים-
"טיילררררר!!!!!!!!!"
אני מנסה לקום מהכיסא ללא הצלחה. "כן, חמודה, קרה משהו?", הוא שואל ומגחך. אני משחררת את שרוכי נעלי וקמה בעודי אומרת, "אוף, אתה כזה ילדותי". אני מנסה לדחוף אותו אבל הרבה יותר חזק ממני. הוא פורץ בצחוק, "מה את מנסה לעשות?". אני מרימה שיער שנדבק למצחי, "תחשיב את עצמך כמת". הוא מחבק את זרועותיי כל כך חזק שרגלי קמות מהקרקע, "חלילה". טיילר הוא כמו אח גדול ילדותי, אבל אחראי. מיד אחרי זה, אני רואה את סם יוצא מהחדר של הוריו, חיוך שבע רצון על פניו.
-בלילה-
"פססססט!", אני שומעת לחישה. קצת קשה לזהות את סם בלי משקפיים, אבל בכל זאת, ישר יודעת שזה הוא. הוא לבש חולצה ירוקה וג'ינס ארוכים קרועים עם נעליים סגורות. אני ניסיתי לישון קצת, אז לבשתי גופיה ומכנסיים קצרים שחורים עם כפכפים. אני אוספת את שערי לזנב סוס ברישול, בצורה כזאת שהוא מכסה את עורפי. אני יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת באיטיות. כל הבית שקט וחשוך. "פנס?", אני שואלת. סם מוציא פנס ישן וחלש, מספיק טוב כדי לראות בלילה. אנחנו הולכים על קצות האצבעות עד לדלת האסורה. היא קצת יותר נמוכה ממני, ודי מלוכלכת. אני שומעת קרקוש מפתחות. "הצלחת?", אני לוחשת, בתשובה הדלת נפתחת וסם מביט בי בחיוך של "אמרתי לך". החדר חשוך לגמרי, ואני מגששת בתוכו עד שאני מוצאת את מתג האור.
בחיים לא ראיתי חדר כזה גדול.
זאת ספרייה. ולא סתם ספרייה, אלא ספרייה ענקית, בערך בגודל של מגרש כדורגל. מתברר שלא הדלקתי את מתג האור. הדלקתי מנורה שדלקה באור זהוב ויפהפה, מנורה אחת מתוך עשרים. המנורות נחו על שולחנות, וליד כל שולחן הייתה כורסא אדומה רכה. הקירות נצבעו בצבע צהוב חיוור, ומולם מדפים עצומים, גבוהים בצורה שלא תיאמן (מזל שהיה סולם ענקי) ובכל סנטימטר נתחב ספר. בקצה השני של החדר היה שולחן חום גדול עם כמה מגירות, דפים וכלי כתיבה. לידו היה כיסא. אבל כל זה, לא היה הדבר הכי מדהים. הדבר הכי מדהים היה התקרה: היה מצויר עליה ציור ענקי- שדה רחב ידיים וירוק, הרים שנראו קטנים כי היו כל כך רחוקים, ומקרוב היו סוסים מרהיבים בחום ולבן, עליהם רכבו אבירים בשריונות, מגנים, חרבות וגלים בשיירה ארוכה, שנראית עד אין סוף. בקצות התמונה עוטרו עיטורים יפהפיים בצבע כסף.
"שמעתי על הציור הזה", אומר סם אחרי כמה דקות של תדהמה, "צייר אותו פרנץ רואובאוד. הוא על חיילים מהצבע הרוסי שעושים גשר חי כדי להוביל שני תותחים כבדים. מרהיב, אה?" אני לא עונה, רק מסתכלת עליו. אחרי כמה שניות אני נותנת לו נשיקה קטנה על הלחי. הוא מביט בי, מבולבל. "ניצחת בהתערבות", אני מסבירה והוא מחייך. אני בודקת את הספרים. בהתחלה יש ספרים דקים ושטחיים, אבל כשנכנסים עמוק יותר, הכל הופך ליותר מעניין. באיזשהו שלב אני מוציאה ספר, כנראה הכי עבה פה. הוא עבה בצורה לא נורמלית, בצבע אדום עם כיתוב מזהב. אבל הוא לא היה כתוב באנגלית. סם מקמט את מצחו ומתקרב אליי, "מה כתוב פה?". זאת נראית לי שאלה רטורית, אבל נפלט לי, "אבירים מכושפים ויצורים אחרים". סם מביט בי בתדהמה, ואני מביטה בספר בתדהמה. "יש לך מושג באיזו שפה זה?", הוא שואל. אני מדפדפת בספר, מחפשת. עד שאני מבינה, "יוונית עתיקה. אבל אני לא יודעת יוונית עתיקה, אני לא מבינה מה זה". אני מרגישה שהספר נועד בדיוק לכף ידי, גדול, ולא כבד, להפתעתי. אני מלטפת אותו עוד הפעם בעודי אומרת, "בוא נחזור לכאן יום אחר. תשכפל את המפתח, ואת זה נחזיר". אני מחזירה את הספר למקומו בדיוק כשהדלת נפתחת.