סודות עבר וסודות הווה – פרק שני

❊ פרק שני ❊

ברי הלכה עכשיו ברחובות של אחר הצהריים בערך רבע שעה, אבל היא החלה להרגיש שמשהו מוזר כבר לאחר דקה מאז שיצאה. אך היא לא נתנה לזה להפריע לה. היא הלכה, מודעת לדרך וליעד שלה באופן חלקי.
לפתע היא שמה לב שהסכין שבמגף שלה בולט מעל המגף. היא הסתכלה קדימה ולא ראתה אף לא אדם אחד, היא הסתכלה לצדדים והבתים הפרטים נראו שקטים. היא ספרה בליבה עד שלוש ובשלוש היא התכופפה לשתי שניות בהם סידרה את הסכין כך שלא יבלוט. כשהתיישרה לעמידה, ברי המשיכה בהליכתה.
כשהגיעה לצומת השלישית בין הרחובות השונים היא נעצרה והסתכלה סביב. בצומת הזו היו כמה חנויות קטנות, גן משחקים לילדים הקטנים ולידו סופר קטן יחסית. ברי הביטה לשני הצדדים ולפני שחצתה את הכביש ונכנסה אל הסופר. כשנכנסה פנתה ישר אל אזור החטיפים, היא לקחה שלושה חטיפים ובקבוק מים ונגשה לקופה.
"שלום," אמרה ברי מתוך נימוס לזקנה שהיא מכירה כבר שנים.
"שלום יקירתי," היא השיבה. "מה שלומך?" שאלה.
"אני בסדר גמור, תודה." ברי ענתה. "מה שלומך ושלום כולם?" שאלה.
"כולם בריאים ושלמים," היא חייכה. "טוב, בואי נראה מה הנזק שלך היום".
ברי חייכה וחיכתה בזמן שמוצריה הועברו בקופה.
"עשרים ושלושה דולר," אמרה והכניסה את המוצרים לשקית אחד אחרי השני.
"את יכולה לשים את זה בחשבון של דוד שלי ורק לתת לי את הקבלה?" ברי שאלה. היה חשוב לדוד שלה שתמיד תיקח קבלה, גם אם היא שמה את הכל בחשבון שלו בסופר.
"כמובן יקירתי," אמרה והדפיסה את הקבלה. "בבקשה," היא הושיטה לברי את הקבלה.
"תודה, לוריס. להתראות." ברי הודתה, לקחה את השקית ויצאה מהחנות כשהקבלה בידה הימנית והשקית בידה השמאלית.
ברי הביטה בקבלה וקראה אותה. המוצרים ומחירם היו באמצע הקבלה, הסכום הכולל היה בתחתית, קצת מעל שם הקופאית. התאריך והשעה הודפסו במעלה הקבלה. ברגע שברי הביטה בהם היא נעצרה והביטה בהם שוב.
"לא," אמרה בדאגה, "זה לא אפשרי". היא הביטה שוב בתאריך. ושוב. ושוב. אבל היא ראתה אותו נכון בפעם הראשונה. היא חזרה שבוע אחורה. שבוע שלם. "איך?" היא שאלה את עצמה. "רגע, יכול להיות שאני טועה. אולי אני חלמתי את כל מה שחשבתי שקרה." היא אמרה לעצמה בשקט.
היא הכניסה את הקבלה לשקית והחליטה ללכת אל דניאל, במחשבה שאולי הוא ידע.
❊
"ברי? מה את עושה פה?" דניאל שאל כשראה אותה בפתח ביתו.
"בודקת משהו," בר אמרה ותוך כדי נכנסה אל תוך הביתה.
דניאל סגר את הדלת ושאל, "מה את בודקת?".
"אם חלמתי או שחזרתי אחורה בזמן."
"זה בלתי אפשרי לחזור אחורה בזמן," דניאל הכריז כשעקב אחרי ברי אל חדרו בקומה השנייה.
"אני יודעת, אבל יכול להיות ש – "
"שום "יכול להיות"! לנוע בזמן זה לא אפשרי." אמר. "לפחות לא בינתיים," הוסיף בלחש.
"מה זאת אומרת?" שאלה ברי, "יש משהו שאתה לא מספר לי?".
"יש משהו שאת לא מספרת לי?" שאל דניאל כתשובה.
"כן, אבל זה פרטי." השיבה ברי.
"אותו הדבר אצלי".
"דניאל, אתה מבין שזה אומר שאולי אני כן נסעתי בזמן?! זה דבר מדהים." ברי אמרה, "זה דבר שבני האדם מנסים להשיג כבר יובלות".
"כן, כן, זה ידוע לי." דניאל אמר ועקף את ברי כדי לעשות את הקוד כניסה לחדר שלו.
"נו, אז מה הבעיה שתגיד לי?".
"זה סודי." דניאל פתח את הדלת.
"השנה היא 3045 שום דבר לא סודי יותר." ברי אמרה והתיישבה בעוצמה על מיטתו של דניאל.
"את טועה." אמר דניאל וסגר את הדלת אחריו, "היום יש יותר סודות מלפני מאה שנים. אם תרצי או לא." הוא התיישב על כיסא המחשב שלו.
"ואם תספר לי את הסוד הזה, אתה תמות?" שאלה ברי בציניות.
אך דניאל לא היה ציני בכלל, "כן."
"מה? איך בדיוק?".
"יש כמה דברים, אבל הפוצה ביותר היא איתור ורצח נקי." אמר. "למה את חושבת שאימנו אותך בכל הביט גופני שיש, אם לא כדי שתגני על עצמך?!".
"אממ לא יודעת. לא ממש חשבתי על זה."
"אז כדי שתתחילי לחשוב." דניאל הסתובב עם הכיסא ופנה אל המחשב.
הייתה דקה של שקט לפני שברי חזרה לדבר. "דניאל, אני חושבת שאם אני עברתי במכונת זמן מגיע לי לדעת."
"באמת? את חושבת?" דניאל שאל.
"כן."
"אז אני מבין שלא ראית מה עשיתי בדקה האחרונה, אה?".
"לא, לא ממש." אמרה ברי ונעמדה לראות מה דניאל עושה במחשב.
"תכירי, זו היא כנראה מכונת הזמן דרכה העבירו אותך." אמר דניאל.
ברי הביטה במסך המחשב. תרשים תלת-ממדי מכמה כיוונים של מכונת זמן, דמוית תא קולנוע קטן, הופיע על המסך. "S-P-750 "ברי קראה את השם.
"כן, וכדי לך לזכור את זה."
"S-P-750 "ברי מלמלה לעצמה שוב.