סודות מהעבר – פרק 3

"מה? מתי? איך? מעולם לא הייתי כאן." המטרתי על אלזה ליזל שאלות. הייתי מבולבל – מאיפה היא מכירה אותי? יכול להיות שנפגשנו פעם?
שיערה החום הגלי של אלזה ליזל הסתיר את פניה, אבל יכולתי לשמוע אותה נושמת עמוק, כמו מנסה להירגע.
"לא, לא נפגשנו מעולם," היא אמרה, קולה רעד מעט. היא נשמה עמוק פעם נוספת. "פשוט-"
צעקה פילחה את האוויר וקטעה את אלזה ליזל. ארבעה מבטים ומבטי הופנו אל כיוון השיחים – הכיוון ממנו הגיעה הצעקה.
"מה… זה… היה?" קולה של אלזה ליזל רעד כעת ללא שליטה. היא נעצה את מבטה המפוחד בשיחים, כמו מצפה שמישהו יגיח משם. אדמונד העיף מבט בשיחים, ולאחר מספר שניות הסתובב ונכנס בריצה אל תוך הבית. לאחר זמן קצר יצא מהבית ובידו המקל הוורוד-מנצנץ המוזר שהביא קודם-לכן, זה אשר איש לא ידע מהו.
וויל התקרב אל אדמונד ולחש לעברו: "למה הבאת את זה?"
קולו נשמע מהוסס מעט, כאילו ידע מה הדבר הזה, למרות הבלבול שהביע קודם לכן כשאדמונד הביא את זה. אדמונד נעץ את מבטו באלזה ליזל, ולאחר מכן משך את וויל ושניהם התרחקו מאתנו.
לפני שהספקתי להתקרב אליהם, צעקה נוספת פילחה את האוויר הדומם. אלזה ליזל פלטה יבבה, ומישהו יצא מבין השיחים.
בעצם, אלו היו שלושה: אחד נמוך ושמנמן למדי, אשר החזיק בידו מוט עץ מאיימת למראה. השני היה גבוה ודקיק, בעל עיניי נץ חומות ומפחידות וחרב מתכת בידו. השלישי נראה היה צעיר מן השניים האחרים לפחות בעשר שנים – הוא נראה כמו נער, בן שבע-עשרה לכל היותר. הוא היה בעל מבנה גוף חסון ועורו שזוף. הבעת פניו נראתה יהירה ועיניו השחורות נראו יוקדות.
"הנה את." האיש הגבוה אמר בקול מאיים, ואלזה נרתעה מספר צעדים אחורנית. האיש השמן התקרב בצעדים מאיימים אל עבר אלזה ליזל והניף את חרבו לעברה, אבל ג'ונתן, אשר עמד שם מבלי שאיש התייחס אליו, התקרב אל האיש השמן ובעט בו.
האיש השמן מעד ונפל על הקרקע בצורה מגושמת למדי, אשר לא הפתיע אותי במיוחד.
ג'ונתן התכופף ולקח את מוט הברזל מידיו של האיש השמן. בינתיים האיש הגבוה דחק את אלזה ליזל לאחור עד אשר גבה נתקל בקיר הלבנים של הבית.
ג'ונתן התרומם והתקרב בשקט אל האיש הגבוה. כאשר עמד במרחק של כמטר מאחורי האיש, חבט בעורפו בעזרת מוט העץ אשר לקח מהאיש השמן, וזה צנח על הקרקע, מחוסר הכרה.
ג'ונתן הביט באלזה ליזל ושאל לשלומה, היא רק הנהנה בתשובה.
הנער הביט במתרחש מבלי לעשות דבר. הוא שילב ידיים וחיוך קלוש עלה על שפתיו.
קול ריצה נשמע מאחורינו ואלזה הפנתה את ראשה, בעוד היא מתנשפת מעט. אלו היו וויל ואדמונד.
וויל נעצר בהפתעה קלה למראה שני האנשים המעולפים אשר נחו על הקרקע.
"מה קרה כאן?" שאל. מבטו נתקל בנער אשר עמד שם, ליד השיחים, והתבונן בנו.
"ומי זה?" וויל הוסיף והצביע על הנער. הנער גיחך קלות. הוא התקרב אלינו ונעצר מול וויל.
"שמי תומס. תומס אייר. ומה שקרה כאן, זה ששני אלו…" הוא הצביע על שני האנשים המעולפים, "באו על-מנת לקחת את הנערה הנחמדה הזאת, אל הממלכה, ולהרגה. אבל הבחור הנחמד הזה," הוא הצביע כעת על ג'ונתן, "עילף אותם."
וויל נעץ בו מבט חשדני.
"ומה גרם לך לבוא לכאן? ומאיפה אתה יודע זאת?" הוא אמר בקול עוקצני מעט. תומס נעץ בו מבט חסר סבלנות.
"סתם שוטטתי לי ברחבי האזור כששני אלו הגיעו לפני יומיים והציעו לי להצטרף אליהם. נעניתי להצעה מכיוון שהם הציעו סכום מקדמה נחמד." הוא הסביר בקול עוקצני לא פחות משל וויל. מבטו החשדני של וויל לא הרפה מתומס.
"ולמה אתה לא עוזר להם?" וויל שאל. אלזה ליזל שילחה לעברו מבט מזהיר. וויל החזיר לה מבט צונן.
"הרבה יותר פשוט לעמוד ולהתבונן בהם עושים את כל המלאכה," תומס ענה, "במקום סתם לסכן את עצמך. הבחור הזה לא נראה רחמני במיוחד." הוא הורה עם ראשו אל כיוונו של ג'ונתן.
"טוב, מספיק," אדמונד אמר. ראיתי שהוא כבר לא החזיק את המקל הוורוד-מנצנץ.
"אתה, חזור אל ביתך," אדמונד הורה לתומס, "ואתה, בוא איתי." הוא אמר לי. הרמתי גבה בהפתעה – יש לציין שגם בצורה כושלת למדי, לאור העובדה שאדמונד נראה כאילו הוא מנסה לכבוש חיוך – אבל הלכתי אחריו.
אדמונד הסתובב לרגע ושלח לעבר תומס מבט קר.
"אתה עדיין כאן?" הוא קרא לעברו, הסתובב חזרה וחזר ללכת, כשאני אחריו.
על הקרקע שהלכנו היו טבועים באדמה סימני נעליים. אנחנו כנראה הולכים לאן שוויל ואדמונד הלכו לפני-כן.
לאחר מספר דקות אדמונד נעצר, וראינו שאנחנו עומדים בשדה, אשר העשבים בו נראו יבשים למדי, אבל צמחו כמעט עד לגובה הברכיים שלי. אדמונד התכופף אל הקרקע ונראה היה שהוא מחפש דבר-מה.
לאחר מספר שניות נראה שהוא מצא מה שחיפש, והתרומם. הוא הורה לי להתקרב אליו.
התקרבתי מספר צעדים וראיתי שאנחנו עומדים על משטח עץ, כמו מן דלת. רק בלי ידית.
"מה זה?" שאלתי בתמיהה. אדמונד חייך חיוך קלוש וסימן לי לחכות.
הוא מלמל בשקט מספר מילים לא מובנות, משהו שנשמע כמו ג'יבריש. משטח העץ החל לזהור באור כתום קלוש, אשר גבר עם כל שנייה שעברה. לבסוף הוא זרח בכתום בוהק, ואני הרגשתי שאני כמו נשאב אל תוך מערבולת, בלי אפשרות לראות, לשמוע או להרגיש דבר.