סודות מהעבר – פרק 1
לרגע חשבתי שאני חולם. סקרתי את הסביבה במבטי, מנסה להבין מה קרה כאן לפני מספר דקות. מה לעזאזל קרה כאן? אני חזרתי בזמן?
הסתכלתי שוב בשעוני. התאריך לא השתנה. מחוג השניות זז בעצלנות, ונראה היה שהשעון אכן מעודכן.
שבע-מאות וארבע-עשרה שנים לפני מתי שאני אמור להיות.
אוי, אלוהים.
לרגע היה נדמה לי שראיתי מישהי בעלת שיער שחור, אבל אז היא נעלמה. יכול להיות שאני הוזה? או חולם? הרי אין כזה דבר מכונות זמן. אלו רק אגדות, סרטים, מדע בדיוני. לא משהו אמיתי.
החלטתי להתחיל ללכת. לא יעזור לאף אחד – ובעיקר לא לי – אם אני אשאר במקומי. אני צריך לצאת מהיער הזה, למצוא מישהו, לשאול אותו בקשר לתאריך. אם יגידו לי שהתאריך בשעוני אכן נכון, אז אני בשנת אלף שבע-מאות. אם לא, אני אנסה לחזור לבית שלי הכי מהר שאני יכול.
התחלתי ללכת. בלי לשים לב העמקתי אל תוך היער, לאזור בו העצים נהיים יותר ויותר צפופים. הבטתי סביבי. הייתי מוקף מכל עבר בעצי אורן בעלי מחטים חדים והרצפה הייתה זרועה אצטרובלים. הרמתי אחד ושיחקתי אתו קצת תוך כדי הליכה.
כל ההליכה הייתה לי הרגשה שמישהו עוקב אחרי. אחרי שעה שלמה של ניסיונות לצאת מהיער וללא הצלחה, ההרגשה הזו התחזקה. התחזקה עד-מאוד.
לפתע הרגשתי שמישהו נוגע בכתפי. הסתובבתי, ומולי עמדה נערה שחורת שיער אשר עיניה הכחולות והגדולות בלטו על פניה.
"ומי את?" שאלתי בקול נעים. היא שתקה והביטה בפניי. נראה היה שהיא רצתה להגיד לי דבר-מה, אבל משהו קרה והיא הסתובבה ורצה משם.
"הי, חכי!" קראתי אחריה. היא לא נעצרה, לא סובבה את ראשה. היא נעלמה באופק.
נאנחתי ובעטתי באחד האצטרובלים על הרצפה ברוגז קל. סוף סוף אני רואה מישהו במקום הארור הזה, והוא תופס רגליים קרות ובורח. ואני בכלל לא חשבתי לרוץ אחריה!
לפתע ראיתי משהו מוזר על הרצפה. האצטרובל שבעטתי בו ככל הנראה התבקע, ובפנים נראה דבר-מה לבן, שלמיטב ידיעתי אינו אמור להיות שם.
התכופפתי והרמתי את שני חלקי האצטרובל, והבטתי מקרוב. הדבר הלבן לא היה מחובר לקליפה של האצטרובל. הרמתי אותו בזהירות.
למרבה הפתעתי נראה היה שזה נייר. אך זה לא היה נייר רגיל. הוא היה מצהיב מעט ומיושן, ומגעו לא היה חלק כנייר רגיל. הוא היה מחוספס. כמו שהייתי מדמיין נייר של פעם.
פתחתי את הנייר המקומט. הוא היה מוכתם בכתמי דיו שחורים, והמילים בו היו קטנות ונראה היה שנכתבו במהירות. הדיו נמרחה מעט בחלק מן המילים.
'אדם יקר, לא משנה מי אתה, אני רוצה שתדע שברחתי. לא מהשלטון ברחתי. מהאנשים ברחתי. לא משנה מי אתה, אני יודע שאתה לא מכאן. אמנם משפחת המלוכה תכננה להרגני, אך כשברחתי לא רק על בריחה מעונש מוות חשבתי. חשבתי גם על כך שאיני בטוח בחברת האנשים. אתה אינך מכאן, ועלייך להיזהר. אחרת, זה יהיה אבוד לך.'
הבטתי באותיות הקטנות שחיברו את המילים האלו. קראתי את הפתק פעמיים נוספות, כדי להיות בטוח שאני לא מדמיין.
על מה הוא מדבר? למה אני צריך להיזהר מהאנשים? איזו משפחת מלוכה? למה רצו לתת לו עונש מוות?
קיפלתי את הפתק והכנסתי אותו לכיסי. הבטתי סביבי שנית. השעה הייתה שעת שקיעה.
היער לא נראה כמו מקום שכדאי להסתובב בו בשעות החשכה. החלטתי להמשיך ללכת, והדחקתי בעצמי למצוא דרך לצאת מהיער הזה לפני שחשכה מוחלטת תגיע.
המשכתי ללכת בכיוון לא מוגדר. הסיכויים שאני אצא מהיער הזה לפני החשכה – או בכלל – התחילו לקטון, להיעלם.
לפתע שמעתי רחש. נעצרתי והקשבתי לדממה שהשתררה שוב.
ואז נשמעו קולות דיבור.
דיבור חלש, כמו מהוסס. אבל הוא נשמע.
התחלתי ללכת בכיוון הקולות. הצעדים שלי נעשו יותר ויותר מהירים, כל-כך רציתי לראות מישהו, לשאול אותו לפשר הדברים המוזרים שקרו לי מאז נגעתי בשעון המוזר בעליית הגג.
הסטתי את אחד השיחים ולעניי נגלתה בקתת עץ קטנה, אשר עשן עלה מהארובה שלה. הבית נראה מעט מוזנח. העשבייה מסביבו הייתה גבוהה וסבוכה, נראה היה שאיש לא טיפל בה הרבה זמן. הדלת הייתה פתוחה מעט, וריח של חביתה שרופה מעט הגיע אפילו עד אליי. הריח היה נורא.
שני אנשים עמדו בחוץ, לא רחוק ממני. אחד מהם היה נמוך יותר ונראה גם צעיר יותר מהשני. שיערתי שהוא נער, בערך בגילי.
שיערו של הנער היה אדום, וקצותיו הזדקרו לכל עבר. הוא עמד בתנוחת כעס והניף את ידיו לצדדים כמסביר. הוא עמד בגבו אליי.
האיש שנראה כבן עשרים וארבע לכל היותר, עמד מולו ונראה היה שהוא מקשיב למה שהנער מסביר לו. הוא הנהן מידי פעם ואז התחיל גם הוא לדבר, כנראה טענת נגד או הסבר אחר.
לא כל-כך הקשבתי לשיחה שלהם, אבל הבטתי בהם. לפתע נראה היה שהאיש ראה אותי ועצר את השיחה, והצביע עליי. הנער הסתובב והביט בי. עכשיו כשהוא הסתובב ראיתי שהעיניים שלו ירוקות, ושפניו מכוסות נמשים. הוא נראה מעט ילדותי. הוא גם לא היה גבוה במיוחד. הוא הזכיר לי מעט את הגמדונים של סנטה מהסיפורים על חג המולד.
"מה אתה עושה כאן?" שאל הנער. משכתי בכתפיי והתקרבתי.
"האמת שאין לי מושג. הגעתי לכאן בטעות. לחצתי על איזה שעון בעליית הגג של הבית שלנו, והגעתי לכאן. משום-מה שעון היד שלי מראה שהשנה אלף שבע מאות, אבל זה לא יכול להיות שתהיה מכונ-"
"השנה באמת אלף שבע מאות," הנער עצר אותי. נאנחתי בתסכול. האמת שזה שיגידו לי שבאמת חזרתי בזמן היה עדיף פחות מזה שאני לא אמצע אף אחד לעולם.
"אני לא מכאן. אני הגעתי מאלפיים וארבע-עשרה, אחרי שכיוונתי שעון שלא היה שעון." אמרתי. הנער נראה מעט מבולבל. הצלחתי להבין אותו.
"אז אתה אומר שהגעת לכאן דרך מכונת זמן," הוא אמר, כמו לעצמו. הנהנתי. הנער הביט באיש.
"ומה שמך?" שאל הנער. איך לא חשבתי על להציג את עצמי קודם-כל?
"אני מייק. מייק מקוויל." אמרתי, והנער חייך.
"אדמונד ניקולס קריי." אמר. הוא הביט באיש בציפייה שיגיד גם הוא את שמו.
" ג'ונתן מקנטייר." הוא אמר. נראה היה שהוא רוצה שאלך.
"יש כאן עוד מישהו?" שאלתי. אדמונד הנהן. הוא הצביע על הדלת.
"הוא בפנים, נח. הוא לא ממש במצב בריאותי טוב, ועכשיו הוא קיבל את התרופה." אדמונד אמר, ואני הסתקרנתי. התחלתי ללכת לכיוון הבית, והסתכלתי פנימה. בפנים, על ספת עור ישנה ומעלה אבק, שכב נער. שיערו השחור נראה מעט לא בריא. לפי תנוחתו יכולתי לראות שהוא אינו ישן. נכנסתי לבית.
"תיזהר, הוא לא כל-כך נחמד!" אדמונד צעק אליי מבחוץ. נראה היה שהנער ששכב על הספה שמע אותו והרים את ראשו. כשראה אותי נרתע מעט, אבל המשיך להביט בי בסקרנות. עיניו היו כחולות כהות.
"מי אתה?" הוא שאל. קולו היה צלול להפליא, למרות מראהו שנראה לא כל-כך טוב. כאילו הוא חולה.
"הוא מייק מקוויל, משנת אלפיים וארבע-עשרה!" אדמונד צעק לפני שהספקתי לענות. הנער הרים גבה.
"הסברים, בבקשה." הוא אמר.
ולפני שהספקתי לענות, אדמונד הסביר את הכול. בצעקות, מבחוץ.
תגובות (10)
תמשיכי!! זה כל כך מדהים ♥ כתיבה כל כך עדינה, ברורה, מקסימה… פשוט מענג ♥
תמשיכי מהר!!!
תמשיכי!!!!!
ארוך כל כך!!!! אבל מרתק, אהבתי ♥
תמשיכי, זה אורך בסדר :)
תמשיכי!! זה לא כ"כ ארוך, זה בסדר לדעתי…
והו! המשכת!
איזה חמוד אדמונד.
בכל מקרה- רק עצה קטנה:
כל העיניין מתקדם טיפונת מהר מידי, זאת אומרת, הוא שוכח מאוד מהר מהאצטרובל והילדה ופשוט נכנס פנימה אל הבית שלהם, ואני ציפיתי שהם לא יאמינו לו בהתחלה או משהו…
טוב, אני מתחילה להיות מעצבנת, אז אני אסיים בקלאסיקה:
תמשיכי!
זהו שהוא לא שכח… ולא חשבתי על זה שהם לא אמורים להאמין לו, כי אם היום מישהו היה בא לבית שלי ואומר: "אני הגעתי מ2378 כי לחצתי על שעון מוזר" לא הייתי מאמינה לו…
לא נורא.
הו אני לא מאמינה שלא שמתי לב!
באמת שחיכיתי לפרק ראשון ותהיתי למה הוא לא הגיע…
הפרק היה ממש טוב!
נהניתי מאוד מהקריאה (:
אני ממש מקווה שתמשיכי בהקדם האפשרי! D:
תמשיכי! איך פספסתי שני פרקים?!