סודות ושקרים- 2

מנקודת המבט של תמרה-
השיעור נגמר, ויצאנו להפסקה. "מי יכול לדעת על זה? לא סיפרנו לאף אחד" אמרתי לענבר. "אני יודעת, הייתי שם" היא אמרה. ראיתי מרחוק את עידן מסמן לי לבוא אחריו. "אני אדבר איתך אחר כך" אמרתי לה בחיוך והתקדמתי למקום שהוא הלך אליו.
"היי" הוא אמר לי בחיוך והצמיד אותי לקיר. "היי" אמרתי וכרכתי את ידיי סביב צווארו. הוא הסתכל עליי במבט הזה שלו. "מה?" שאלתי בחצי חיוך. "מתי ההורים שלך יפסיקו לגונן עלייך כל כך?" הוא שאל. "כשאני אהיה בת 40" אמרתי בחיוך. "הם פשוט לא חושבים שהגיוני שלילדה בכיתה י'א יהיה בן זוג רציני.. והם חושבים שצריך לחכות עם זה.." "מה שחשוב זה מה שאת חושבת" הוא אמר לי והחזיק בידי. "אתה יודע מה אני חושבת" אמרתי ונישקתי אותו.
"אני מפריעה?" שמעתי את קולה של נועה מצד ימין. התנתקתי מעידן. "אני יכולה את תמרה?" היא שאלה בחיוך את עידן. "אני אראה אותך אחר כך?" הוא שאל אותי בחיוך. הנהנתי, והוא הלך. "מה?" שאלתי אותה. "מה מה? מישהי מאיתנו לא שמרה על הפה שלה.." "ואת חושבת שזאת אני?" שאלתי אותה בעצבנות. "לא אמרתי את זה" היא אמרה והסתכלה עליי עם עיניה הכחולות. "אף אחד לא היה באיזור כשזה קרה.. רק ארבעתנו היינו שם" היא אמרה בשקט. "אני יודעת" אמרתי לה. "ענבר אמרה שגם היא קיבלה.." "כן" קטעתי אותה. "אסור שידעו על זה, את יודעת את זה נכון?" היא שאלה. "נועה, אני לא עד כדי כך מטומטמת.." אמרתי והלכתי משם.

מנקודת המבט של נועה-
הלכתי אחריה. מוזר לי שאנחנו מדברות אחרי כל כך הרבה זמן. "נועה, את וטום באים ביחד היום?" רון שאל אותי בחיוך. "לאן?" שאלתי ועקבתי אחרי צעדיה של תמרה. "למסיבה מפגרת" הוא אמר. "למה שלא נבוא יחד?" שאלתי בחשדנות. "סתם שואל, אל תקפצי" הוא אמר בחיוך. איבדתי את תמרה. "רון, ראית את ענבר?" שאלתי אותו. "למה שאני אראה את ענבר?" הוא שאל. הבעת פניו השתנתה. "סתם שאלתי, אל תקפוץ" אמרתי בחצי חיוך, והלכתי משם.
הגיע הערב. התארגנתי למסיבה, ואז קיבלתי הודעה קולית. פתחתי אותה. "אומייגאד, אומייגאד!" שמעתי את קולה של תמרה. "תירגעי!" שמעתי אותי. "מה אנחנו אמורות לעשות? היא לא נושמת!" שמעתי את קולה של מאיה. "אני לא מאמינה שזה קורה לנו.. אני לא מאמינה ש.." כיביתי את ההודעה. עמדתי, מריצה את אותו הלילה בראשי, וידיי חייגו במהירות לשלושתן, כאילו לא עברה שנה מאז שמחקתי את מספרן. קראתי לכולן אליי הביתה. אמרתי לטום שאני חולה ואני לא יכולה להגיע היום למסיבה.
"היי, מה קרה?" תמרה שאלה אותי כשנכנסה לחדרי. "אני צריכה לספר לכולכן משהו" אמרתי לה. מאיה נכנסה בינתיים. "ענבר חסרה" תמרה אמרה. "מתאים לה" מאיה חייכה. כולנו חייכנו לרגע אחד, ומייד מחקנו את החיוך.

מנקודת המבט של ענבר-
"היי" אמרתי לשלושתן כשנכנסתי לחדר של נועה. זה הרגיש כל כך מוזר להיות פה שוב. "היי" הן אמרו ומאיה חיבקה אותי. "מה רצית לספר?" תמרה שאלה את נועה. "מישהו היה שם.. בלילה ש.. לילי.. נדרסה" היא אמרה באיטיות. "מה זאת אומרת?" שאלתי. היא החזיקה את הפלאפון שלה והשמיעה לנו את השיחה המוקלטת שלנו, מהלילה ההוא. "תכבי את זה" אמרתי והסתכלתי עליה בעצבנות. "זה נשלח לי היום ממספר חסוי" היא אמרה והניחה את הפלאפון שלה על השידה. פתאום הטלוויזיה שבחדרה נדלקה. נבהלנו. "מצטערת, השלט הוא הקול שלי, כנראה הם שמעו משהו שדומה לערוץ ויוה" נועה אמרה בחיוך. "כבה טלוויזיה" היא הוסיפה, והמסך חזר להיות שחור. "טוב, האדם הזה שלח לנו הודעה רק היום, נכון? זה בטח סתם בדיחה של אחד האנשים בשכבה" מאיה אמרה. "בדיחה? מה שקרה עם לילי זה לא בדיחה" תמרה אמרה ברציניות. קיבלתי הודעה. 'אני צריך לדבר איתך'- רון. "מי זה?" נועה שאלה, וכולן נעצו בי מבט. "אמא שלי, היא רק רוצה שאני אחזור לפני עשר" אמרתי בשקר. אני לא יכולה לספר להן על רון. אנחנו לא חברות. "אה" מאיה מלמלה והסתכלה עליי במבט מוזר. "אני חושבת שצריך לשכוח מזה, זה לא יקרה שוב" תמרה אמרה. "איך את בטוחה כל כך?" שאלתי אותה. "אני לא. אבל עדיף לי לחשוב שזה לא יקרה שוב" היא אמרה.

מנקודת המבט של מאיה-
"מי זה היה ששלח לך הודעה?" שאלתי את ענבר בדרך הביתה. "אמא שלי" היא ענתה במהירות. "את לא מאוהבת באמא שלך" אמרתי בחיוך. "אני מקווה" הוספתי. היא חייכה. "זה מישהו שהיה לי איתו משהו.." "מישהו שאני מכירה?" שאלתי בחיוך. "את יכולה לספר לי, אני החברה.." התחלתי לדבר, ונעצרתי. אנחנו לא חברות כבר המון זמן. "אני מעדיפה לא לחשוב עליו" היא אמרה. "אוקיי" אמרתי, מנסה לכפר על מקודם. "הבית שלי זה מהרחוב ההוא, אני אראה אותך מחר" היא אמרה בחיוך והלכה.
הבוקר הגיע. רצתי את ריצת הבוקר שלי, שבלעדיה יעיפו אותי מקבוצת הטניס, ואז ראיתי את האוטו שבו נהגתי בלילה ההוא. התחלתי לרוץ אחריו, לראות של מי הוא. זכרתי את המספר הזה, אני בטוחה שזה האוטו הזה. "מאיה?" שמעתי קול מאחוריי. נעצרתי והסתובבתי בעצבנות. "יונתן?!" שאלתי בחיוך ענקי. רצתי אליו בחיבוק. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי בתדהמה. "גר" הוא ענה לי בחיוך מפתה. "אתה גר פה? ואתה לא מספר לי דבר כזה?!" שאלתי אותו וחיבקתי אותו שוב. "קיוויתי לפגוש אותך מוקדם" הוא אמר בחיוך. "קיוויתי לפגוש אותך. מתישהו" אמרתי בחיוך. "אני לא מאמינה שאתה כאן" מלמלתי. "תאמיני" הוא אמר בחיוך. "את מתארגנת ומלווה אותי לבית ספר החדש שלי?" הוא שאל. הנהנתי ורצתי משם.
"חבל שזה חד צדדי מאיה, הוא לא אוהב אותך, ולא יאהב אותך, כמו שאת אוהבת אותו- לאב". נעצרתי ובהיתי בהודעה. 'זה לא סתם בן אדם שהיה שם כשלילי נדרסה. הוא מכיר אותי'.