סבסטיאן פרק 5

פרצופה החמוץ של סילביה היה ברור ויציב כאשר חלף בשדרה הראשית, כל הדרך מהתיכון עד לבית שלה.
מרי גלגלה עיניים בשובבות, נהנית מהמצב רוח היוצא דופן של חברתה. הייתה רוח נעימה בצורה יוצאת דופן באותו היום, שהעיפה את תלתליה לכל עבר, מה שגרם לשריר שפתיה להימתח מעט בהנאה ולטרום להבעת הניגוד בין השתיים.
"היית צריכה לראות את זה מרי, הוא כל כך חוצפן." צעדיה המשיכו נוקשות לכיוון הבית שלה.
"אני בטוחה שזה לא היה כזה נורא." מרי לא באמת ניסתה לעודד, אם כי להקצין את התגובות שתקבל בתמורה.
היא הצליחה.
"אבל זה היה." צעדיה עדיין נוקשים.
מרי החניקה צחקוק ברוח.
"מרי…" כעסה הוא שעשוע?
"את כל כך חמודה כשאת מעוצבנת." הייתה כנות בקולה.
סילביה וויתרה והמשיכה ללכת.
"לא, אל תפסיקי." מרי לפתע התחננה ועיניה התרחבו, "אני אוהבת אותך כשאת כך."
"מה?" עיניה הירוקות המהממות נראו בבלבול כנה.
"בדרך כלל אי אפשר להוציא ממך שום דבר." מרי גלגלה עניים בזה לדבר, "ספרי לי עוד ילדה," התחננה, "אני רוצה לשמוע כמה נוראי הוא היה."
היא שמה דגש על המילה 'רוצה' כשדיברה.
עיניה הגדולות והחומות, שהיו ממוקמות מעל לנמשיה החמודים, העיפו בה מבט ממזרי מאופק, בשעה ששיערה הגלי הארוך המשיך להתנפנף ברוח בפרעות.
היה קשה לסילביה להחליט אם עליה להמשיך לספר על כמה נוראי הוא, או לפקפק במניעיה ה'טהורים להפליא' של חברתה. לבסוף להפתעתה, היא החליטה לפרוק.
"הוא נרקיסיסט, צבוע, וסוציופת. פסיכותי גם כן, וחזיר סוטה לא פחות כי…"
"וואו, וואו, וואו- תרגיעי ילדה! בחיים לא ראיתי אותך אדומה כל כך," התפרצה בסליחה לתוך לדבריה, "את כמעט מדאיגה אותי…"
מרי תהתה אם עליה להיות ברצינות מודאגת עכשיו.
כן, היא הייתה אדומה. ולא פחות, האוויר יצא ונכנס מהר יותר עכשיו מפיה. סילביה הביטה עכשיו אל השמים הכחולים מעליה וניסתה להשכיח את פרצופו, במראה הכחול והיפהפה שהיא רואה. אבל למען האמת, הוא יותר יפה מזה. ובכלל חוץ מזה, הוא סירב בכל תוקף לעזוב את ראשה העייף במנוח.
היא הנידה בראשה לכל עבר כדי להימלט מהמחשבה עליו ומהתחושה האמביוולנטית המציקה שהרגישה כל פעם שחשבה שראתה את פניו. כאילו… כאילו היא כמעט מחבבת אותו. כמעט, כמובן, כי היא בברור לא. התחושה הזו זה כנראה מה שכל כך מציק לה לגביו ומה שלא נותן לה לשחרר אותו. אבל ממה זה נובע?
"יוהו?" מרי קטעה את מחשבותיה בתשומת לב אדוקה.
"אה, כן." מיהרה להישמע חסרת דאגה כמו בהצגה, "אני רגועה עכשיו. הוא כנראה סתם הצליח להיכנס לי מתחת לעור. מזל של טירונים."
"הוא הראשון שהצליח." מרי משכה בכתפה.
הן המשיכו ללכת ולאט לאט סילביה התחילה להרגיש טוב יותר. השמש לא הייתה חזקה, הרוח רעננה על גופה, היום בסופו של דבר לא היה כל כך רע…
"אה!" מרי עצרה במקומה והתחילה לצרוח.
סילביה לקחה בחזרה את החצי צעד שבאה להניח על המדרכה, והסתובבה במהירות אל עבר חברתה. מרי עמדה שם בזרועות פתוחות לרווחה, מביטה לרצפה עם הלם מרוח על עיניה הפקוחות.
"מה קרה?" לא ידעה אם להיות מודאגת, או שזו הצגה.
"את מאוהבת ילדה." המילים החנוקות פרצו מגרונה בשאגה.
וזה היה הרגע בו סילביה ידעה, כי מדובר בסוף החיים כפי שהכירה.
'אני. שונאת. את. הנער. הזה.' כמעט ירקה מפיה.

סילביה הגיחה לתוך המסדרון הצדדי, נותנת לראשונה בזה הרבה זמן לשערה הפרוע לנחות על כתפיה ולו רק שיסתירו את פרצופה.
היא הלכה בצעדים חמקמקים של גנב, אל עבר הכיתה בשיעור הראשון שלה.
היא הלכה עוד קצת, אחר התיישבה ברוגע מול השולחן, כשלפתע הבחינה בשלושה זוגות עיניים.
הן פשוט עומדות שם, בקצה הכיתה של שיעור שבכלל לא השיעור שלהן, מביטות. היא נאלצה להיזהר לא לגלגל עיניים והוציאה את הספרים והמחברות מתיקה.
אבל הצלצול אחר לבוא. שלושת הבנות עמדו שם, קריפיות מתמיד, נועצות את עיניי הטרף הרעבות שלהן בבשר חי.
"מה אתן עושות?"
היא התקדמה אליהן עד סוף הכיתה ונעצה בהן מקרוב את מבט החוסר ריצוי שלה, שאולי פספסו.
צלצול. 'נו באמת, עכשיו הוא נזכר?'.
מרי חייכה אליה מבט מלא הערכה עצמית, כאילו עשתה משהו בל יתואר, והסתובבה ללכת יחד עם שתי הבנות לצידה. לפחות הן לא אמרו כלום, אבל המצב עדיין לא נהדר. לא רק שפגשה במישהו שסוף סוף מעצבן אותה, היא גם עכשיו הצליחה לגרום לכולם להזכיר לה אותו בקונטקסט הכי נורא.
וכאילו שזה לא הספיק- דמות גבוהה ונוראה הגיחה מהצד השני של דלת הכיתה. סילביה כמעט נשנקה.
'לא'.
הוא התעלם ממנה לחלוטין כשהתקדם, מרחף כמעט, אל עבר השולחן האחרון בפינה. לא היה נראה כי ניסה כלל להתיישב קרוב אליה. מבטו הריק הוציא כמה עטים מכיסו, והוא הכניס ידיים לכיסים מקשיב לשיר שהתנגן באוזניותיו הלבנות.
הוא מתעלם ממנה. הקלה.
השיעור התחיל. השיעור נגמר. סילביה קמה יוצאת בזהירות מהכיתה. היא הלכה קרוב לקירות, ובדקה שאין אף אחד חשוד במסדרונות כשחצתה אותן. היא הלכה אל הגג, המקום היחידי בו לא ימצאו אותה.
קטטה.
היא קמה בעצבנות, יורדת מטה לא מפחדת שמישהו יותר יבחין בה. היא הגיחה אל המקום, מנסה לעבור את גוף התלמידים שסבב את הקרב, נעמדת בתוך המעגל.
"זה מספיק." ציוותה.
טיילור ובראד עמדו עדיין בעמדת התקפה, לא מסירים אחד מהשני את העיניים. היא התקדמה להניח את ידה על אגרופו הטעון של בראד, כשיד עטפה אותה מאחור ומשכה אותה אחורה.
כולם עמדו בהלם. אפילו בראד וטיילור הסתכלו עכשיו. פרצופה של סילביה נמלא אדום עז.
"אני מבקש מכם להפסיק." פנה קולו הקר אל עבר שני ההבילים.
קולו המרגיע והמלא היגיון הרפה מעט את גופם הדרוך.
סילביה מיהרה להסתובב, הוא הניח לה.
"מה?…" התחילה לומר מבולבלת בעצמה.
"עמדת לקבל אגרוף." משך באדישות בכתפיו.
"זה לא עניין שלך."
היה זה זעף, סבסטיאן סבר שילדותי כמעט.
היא סירבה להאמין שעכשיו היא חייבת לו דבר מה.
"את טיפשה." גרונו בער.
הוא הביט בה רגע אחד, ורק עכשיו לרגע הזה היה נדמה כי איבד שליטה על עצמו. אבל הוא התעשת על עצמו מאוד מהר.
"לא היית צריכה להעמיד את עצמיך במצב הזה." המשיך, קולו נכבה, כמעט מונוטוני כעת, "ככה לא היית מעמידה אותי במצב בו אני צריך לעזור לך."
חום בלחיים, צריבה בגרון. היא הרגישה את אגרופיה נקמצים ואיך היא רוצה עוד רגע להביא לו בעצמה אגרוף. אבל היא כמובן לקחה שנייה לתהות באיזו חלופה להגיב.
"אוי, אל תיראי כל כך נעלבת." ביקש עתה בזלזול חד. "זה לא כל כך נורא להגיד תודה מידי פעם. גם אם את לא בדיוק מחבבת אותי, עזרתי לך כי אני עדיין בן אדם."
היא הרפתה את ידיה. עיניה כמעט נרטבו.
"תודה." אמרה לאחר שתי שניות של שקט, מנסה כמה שיותר ביובש.
אבל הוא הרגיש את הסערה בתוכה.
"את כל כך חמודה כשאת מנסה לא להחמיא לי."
הוא תפס אותה לא מוכנה בנקודה רגישה והיא הרגישה כמעט איך היא נזרקת חזרה לאוויר, חסרת שיווי משקל.
"עכשיו אם תסלחי לי, יש לי עניינים יותר חשובים לטפל בהם." ההתנשאות נטפה בניגון מקולו הקטיפתי הנתעב כשהגב שלו התרחק ממנה.
הקהל התפזר, היא התחילה ללכת משם. כשקלטה ששמה את עצמה במרכז תשומת הלב כבר היה מאוחר מידי וידיים צמאות נכרכו מסביב גופה.
מזל שאף אחד לא היה בסביבה כשמרי צרחה; "הוא כל כך בקטע שלך!", על מנת לראות את פניה בבושה.
היא קלטה כמה שחפים עפות מהמקום בבהלה, בעיניים מקנאות.
"בבקשה…" התחננה, אבל הבנות רק המשיכו מחייכות.