סבסטיאן- המשיך ב

הוא נעצר קצת לפני הכניסה לסטודיו בדיוק כשפרץ ריח של בנות מזיעות שטף את אולם הקבלה. הוא המשיך לחפש בעיניו את הנערה ההיא, מרגיש מוזר כשלא מוצא אותה. זה גרם לו להרגיש התכווצות קטנה של כעס.
סבסטיאן לא רגיל להרגיש יותר מידי דברים, אולי זה גנטי. הוא תמיד היה ילד אדיש ומבודד. הפעם הראשונה שהבין שיש משהו לא בסדר אתו הייתה בפעם ההיא שהילדה מהבית ספר, ההיא שניסתה למשוך תמיד את תשומת ליבו, הביאה לו פרח לבן ועם קול צחוקה נעלמה. הוא העיף את הפרח והמשיך ללכת כמובן, אבל הכביכול 'חבר שלה' או סתם בריון קנאי מעוצבן שראה החליט להעיף אותו באגרוף המכוון לפרצופו על הרצפה. אפילו הילד נבהל מעט מעוצמת המכה שלו, כיוון שסבסטיאן נחת על הרצפה מיד לאחר מכן בשפשוף עז ונראה היה כי יזדקק לעזרה רפואית . העובדה שסבסטיאן לא טרח להתגונן כלל גם לא תרמה.
סבסטיאן נזכר בזה כאילו מדובר באתמול. הוא זוכר היטב איך הפרח הלבן הזרוק לידו הוחתם בדם שלו ואת רגע ההלם הקטן שהרגיש כשמישהו העז לנהוג כלפיו כך. אבל ההלם היה בסך הכל מההנאה שהרגיש. זוכר איך הוא פשוט קם מהרצפה כששפתו מדממת כשאט אט החל להתפשט על פניו חיוך מעורר חלחלה שגרם לילדים מסביבות לקפוא. כבר אז הייתה לו השפעה כזו על אנשים, מין כריזמה כזו. הוא זוכר איך התקדם אל עבר הילד וגמר אותו במכות, מרגיש פרץ אדרנלין מטורף שאינו יכול לשלוט בו זורם בעורקיו, מרים את ידיו שוב ושוב באוויר. הילד המסכן שקפא לא יכול היה לעזור לעצמו ולכן סבסטיאן נאלץ להפסיק. אם יש משהו שסבסטיאן שונא זה הפגנת חוסר שליטה עצמית.
הנה היא. עיניו נעצרו בפתאומיות על הנערה בעלת שיער הקטיפה החום הגולש, פני בובה עוצרות נשימה ועיניים ירוקות חתוליות מהממות; עיניים שרצה לראות מועדות, עיניים שרצה להוציא מהן את היציבות ואת השליטה, עיניים שרצה לראות מתחננות לרחמים ולעזרה. הוא הביט על הסומק היפהפה שכיסה את לחיה ורצה לצפות בו מאדים עוד יותר כתוצאה מנוכחותו או ממשהו שיגיד.
סבסטיאן הכיר עד כה שני סוגים של אנשים, את האלה עם הביצים מפלדה והאלה שדומים לרכיכות. לראות את היצור היפהפה הזה מנסה להעמיד פנים כל כך חזק שהיא קשוחה היה דבר חמוד ומקסים כיוון שהצליחה כל כך יפה בהונאה הזו. וסבסטיאן העריך מאוד את העובדה הזו. יהיה לו מעניין לנסות לשבור את התדמית שלה לכן הוא כל כך מרוצה. בכל זאת בדרך כלל הוא לא מוצא אנשים שמעניינים אותו…