נתתי לך את הלב שלי לא בשביל שתשבור אותו.

אור זרקורים נוצץ הגיח ממנורת הלילה. הגשם שטף את הרחובות.
"הי, עומר!" צעקה אלין, אך נראה שהוא לא שמע. היא צעקה זאת שוב, הפעם הוא שמע והסתכל עליה כ'מי את?'.
"מי את לעזאזל?" שאל ופרס ידיים לצדדים, מתח אותן ופיהק.
"זו אני, אלין!" צעקה, עומר, שמבטו היה נפול- מיד הרים ראשו וחייך חיוך שחשף את שיניו הלבנות העטופות בגשר שחור מבריק.
"מתי אתה מוריד את הגשר?" שאלה והחלה בצעדים קטנים להתקרב אליו.
"עוד חודש. אז.. מה קורה?" שאל, מנסה לפתח איזו שיחה.
אור קטן הודלק ממנורה, אך לאחר כמה שניות נכבה. כך זה נמשך- נכבה ונדלק.
עוד כמה מנורות הבהבו בצורה שכזו, בצורה מפחידה.
"אני מתחילה לפחד.." מלמלה והתקרבה לעומר. עומר הביט על צללי האפלה, ולפתע נשמע קול של איזה רוצח משוגע ברקע.
היה נדמה לאלין כאילו עוד שנייה עומדים לירות לה ביד, שעומר יחזיק אותה ויצעק 'זה לא יכול להיות', אך לא היה לבן אדם המסתורי שום רובה או אקדח.
זה סתם היה צחוק של איזה בן אדם מטורף שמסתובב בלילות ברחוב 'שטיינבלט'.
"מה השעה?" שאלה אלין וגירדה מצחה, כאילו חושדת במשהו.
"ארבע לפנות בוקר." ענה עומר והכניס ידיו לכיסים. אלין, שהייתה עם חולצה ארוכה ודקה למדי
קפאה מקור, רעדה!
היא הייתה בטוחה שעומר יביא לה את המעיל, אך הוא עמד והסתכל עליה- קופאת מקור.