נשף סיום 4

"יפה לך שחור," חייכה שני כשנכנסתי. "שינוי מרענן."
כל אחרים גיחכו. כולם ידעו שאפשר לספור את כמות הבגדים הצבעוניים שיש לי בארון על יד אחת.
אפילו אני הצלחתי לחייך, למרות שהחיוך דעך מהר מאוד. הערכתי את הניסיון של שני להקליל את האווירה, אבל לא הצלחתי שלא לחשוב על מה שעומד לקרות.
העמדתי פנים שאני מסדרת את החגורה בזמן שחשבתי. אם דברים ילכו כמו שצריך, הלילה ייפתרו הרבה מאוד שאלות. אבל אם לא… אנחנו אפילו לא בטוחים עם מי יש לנו עסק פה. כמו שכבר הבנו, בדרך הקשה יש לציין, דברים יכולים להסתבך מהר מאוד.
לא, אסור לי לחשוב ככה. אחרי כל מה שכבר גילינו, איך אריאלה יכלה לצפות מאיתנו לשבת בשקט ולא לעשות כלום?? טוב, אם לומר את האמת היא לא ממש יודעת על כל מה שגילינו, בעיקר בגלל שאת רוב המידע השגנו בדרכים לא ממש חוקיות. אבל זה לא משנה.
סיימתי עם החגורה והסתובבתי. חמשת החברים הכי טובים שלי עמדו שם והביטו בי.
זה הרגיש מוזר. כולנו לבשנו בגדים שחורים לגמרי, מנעליים ועד צעיפים וכובעי גרב, ועמדנו לצאת למשימה שאליה התכוננו כל כך הרבה זמן. המשימה החשובה ביותר עד היום. אבל כשחושבים על זה, הכל עד עכשיו היה מוזר. ואנחנו רוצים תשובות.
"כולם יודעים מה לעשות, נכון?" שאלתי.
הם הנהנו.
"אוקיי," אמרתי, לפני שאספיק להתחרט. "אז קדימה."
פתחתי את דלת הכיתה והצצתי החוצה.
כמצופה ממסדרון בית ספר בשעה 1 לפנות בוקר, הוא היה חשוך לגמרי. צעדנו יחד לאורכו, בדממה מוחלטת. פתאום, כשהסתכלתי לצדדים על כיתות הלימוד הנעולות, לא יכולתי שלא לחשוב על זה שאנחנו רואים אותן יותר ככה מאשר במצבן הטבעי, מוארות ופתוחות לרווחה. חיוך קטן עלה על פניי.
אני בקושי הייתי מסוגלת לראות מטר קדימה, אבל איכשהו שני שמה לב. "מה?" היא לחשה.
הנדתי בראשי. תתרכזי עדן. זה לא הזמן.
ותוך כמה דקות הגענו ליציאת החירום האחורית. עד כה, הכל בסדר.
החלפנו מבטים. יכולתי לראות בעיני כל אחד מהם עד כמה הם דרוכים. מעולה, עירנות ואדרנלין עשויים להציל אותנו הלילה. אני עצמי הרגשתי איך כל שריר בגופי נמתח כמו קפיץ, מוכן לזינוק.
"בהצלחה," לחשתי. גיא, איתמר ורוי הנהנו. ברגע שהם פתחו את דלת החירום, הקור החמים של בית הספר הוכנע בידי רוח פרצים. בלי לחשוב הידקתי על גופי את סריג הצמר שלבשתי. שלושת הבנים נעלמו מטווח הראייה תוך שניה אחת, והשאירו אותי ואת שני שם לבד.
שני נגעה לי ביד. "קדימה," לחשה. הנהנתי, והתחלנו להתקדם.
קיוויתי שהבנים יצליחו במשימה. זה מאוד לא פשוט לנווט ביער בשעה כזאת. אבל ידעתי שעם החושים של איתמר, הם יצליחו. הם חייבים.
"הם יהיו בסדר," אמרה שני. בהיתי בה, והיא חייכה. "את שקופה, אחותי."
היא חיכתה כמה שניות והמשיכה. "אבל המשימה שלנו חשובה לא פחות. אנחנו חייבות להיות ממוקדות."
"ברור," עניתי. היום, המילה הזו מקבלת משמעות שונה. ברור לי מה אנחנו עומדות לעשות, וזה עומד להשפיע על כולנו. ואולי יותר מזה.
הדבר היחיד שנשמע ברקע היה הצעדים שלנו, מהירים אבל שקטים, וזאבים שיללו במרחק. זו הייתה הפעם הראשונה שאני עומדת לצאת ליער בלילה, וקיוויתי שהזאבים רחוקים ממקום המפגש שלנו. למרות שבמחשבה שניה, הזאבים הם כנראה לא הדבר המסוכן ביותר שמחכה לנו.
תוך חמש דקות הגענו לדלת הראשית. מעולה. נעמדנו מאחורי עמוד רחב וקרוב לקיר בצורה שלא משנה מאיזה כיוון היא תבוא, היא לא תראה אותנו.
מה שנשאר זה לחכות.
לפי המידע שאספנו, אריאלה עומדת לצאת לבדה לכיוון נקודת המפגש, שם יחכה לה מישהו. המישהו הזה קשור באופן ישיר להיעלמות של דניאל, וככל הנראה הוא זה ששלח לאריאלה את המייל ההוא שגילינו שבוע שעבר, כשפרצנו לחדר שלה. אבל מי הוא? איך הוא קשור לדניאל, ולאריאלה? מה הוא מנסה להשיג פה? ולמה לעזאזל דניאל כתב לאריאלה מכתב שאומר לה לדאוג שלא נחפש אותו?
שני מרפקה אותי בעדינות והחזירה אותי בבת אחת למציאות. סובבתי את הראש לכיוון שהיא הצביעה והנשימה שלי כמעט נעצרה – אלומת אור ממוקדת, כזו של פנס יד, הייתה מכוונת על הקיר לידנו.
היא כאן.
ואכן, תוך כמה שניות נשמעו הצעדים שלה, הולכים ומתקרבים. המנהלת שלנו הגיחה מתוך המסדרון וצעדה ישר אל הדלת, פתחה אותה ויצאה.
ספרתי עד חמש בלב ואז יצאתי מהמחבוא המאולתר שלנו, ושני אחריי. זינקנו החוצה בעקבות אריאלה.
***
עשר דקות.
זה הזמן שלקח לנו להגיע לנקודת המפגש.
זה הזמן שלקח לכל המחשבות שלי להתבלגן לגמרי מרוב שאלות, ואז להסתדר, ולהתבלגן שוב.
עשר דקות שהרגישו כמו מיליון.
אבל אז אריאלה סוף סוף עצרה, ואנחנו צעדנו מסביב כדי לקבל נקודת תצפית טובה בלי להיחשף. וכשמצאנו, כל המחשבות המבולגנות שלי התנדפו והשאירו את המוח שלי ריק מרוב הלם.
אריאלה עמדה זקופה לגמרי בקצה של קרחת יער קטנה, ונעצה מבט חודר בשלושה בחורים שעמדו מולה – גבר בן 40 עם מדי שוטר, לידו מישהו שנראה כמו שומר הראש שלו, ועוד אחד שאני מכירה יותר מדיי טוב.
דניאל.
הרגשתי כאילו מישהו שאב את כל החמצן מהאזור. הוא פשוט עמד שם, ליד האחרים, לבוש במכנס ג'ינס וז'קט שממש לא היה חם מספיק לחודש פברואר, והביט באריאלה. בפעם הראשונה לאז שהפכנו לזוג, לא הצלחתי לפענח את המבט שלו.
ברגע אחד עברו לי מיליון תמונות בראש – ראיתי אותו זורק אותי לעיני כל בית הספר, את איתמר וגיא ניגשים אליי באמצע הנשף ומספרים לי שהוא נעלם, את הפריצה לחדר המנהלת, ההאזנות והחיטוט בפתקים שלה שהובילו אותנו למידע בנוגע למפגש. מאז הנשף הדבר היחיד שאנחנו עושים זה לשאול את עצמנו מה קרה לדניאל ואיפה הוא ולנסות להשיג תשובות, והנה דניאל, עומד פה. פשוט ככה.
"דניאל," אמרה פתאום אריאלה. משום מה, הקול שלה נשמע כבד… שבור, אפילו.
"אריאלה," התערב השוטר. הוא לקח צעד קדימה כך שכעת עמד בדיוק במרכז קרחת היער, ובלית ברירה אריאלה נאלצה להתמקד בו. "אני הוא זה שבאת לפגוש, נכון? אז קדימה, בואי נתחיל."
"אתה לא הסברת הרבה בשיחה הקודמת שלנו, גברי," ענתה אריאלה ביבושת. "ואתה יודע שאני כאן רק כדי לפגוש את האחיין שלך, שגנבת ממני."
"גנבתי?" נדמה שהחיוך של גברי מעצבן את אריאלה יותר ויותר. "הוא הגיע אליי מרצונו החופשי ואת יודעת את זה. הוא מבין שמשפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים והוא החליט לאחד כוחות איתי. לרוע המזל, הוא הסכים לעשות זאת בתנאי שלא אפגע בך או באף אחד מהתלמידים שלך, וזה בהחלט גורם לי לשנות תוכניות. אבל לא נורא," חיוכו התרחב, ועכשיו גם לי התחשק לתת לו אגרוף בפרצוף. "אני עדיין המנצח פה, אריאלה. אין לך ברירה אלא להודות בזה."
לפגוע בנו? מנצח? מה לעזאזל הולך פה?
רכנתי בזהירות לעבר שני ולחשתי כמעט בלי קול: "אני הולכת למצוא מקום טוב יותר. לראות את הפנים שלו."
היא הנהנה. "תזהרי."
עקפתי אותה מאחור והתחלתי להתקדם באיטיות. הודיתי לאל על הרוח החזקה שטשטשה את רעש הצעדים שלי בשיחים ובאבנים, למרות שלא יכולתי לשמוע את המשך השיחה. אבל הייתי מוכרחה לראות את גברי הזה.
אריאלה ציינה שדניאל הוא אחיין שלו, כלומר גברי הוא דוד של גבריאל. ידעתי מזמן שהמשפחה של דניאל מתוסבכת מאוד, הוא תמיד שנא לדבר על זה, אבל לא ידעתי עד כמה. מעניין אם מישהו מהאחרים יודע – אולי איתמר וגיא, הם הרי שני החברים הכי טובים שלו, לא? כלומר, היו. עד שנעלם.
כמה מטרים ממני זיהיתי נקודת תצפית מושלמת. השיחים שם היו בדיוק בגובה הנכון ולא צפופים מדיי ככה שעדיין אוכל לראות דרכם. ככל שהתקרבתי לשם, כמות העלים על הקרקע ירדה ויכולתי לצעוד בשקט יחסי, אז הגברתי קצב. בערך צעד וחצי לפני שהגעתי עשיתי את הטעות הכי קלאסית ומטומטמת שאפשר לעשות – דרכתי על ערמת זרדים, והפעם הייתי קרובה מדיי והרוח לא הספיקה. גברי, שדיוק היה באמצע להגיד משהו, השתתק בבת אחת.
באופן אינסטינקטיבי זרקתי מבט לעבר קרחת היער. גברי הביט בנקודה קרובה אליי ועיניו התכווצו. עכשיו ראיתי אותו בבירור – שיער חלק, מצח גבוה, אף מושלם. ואז העיניים שלי שוטטו שמאלה, ונפגשו ישירות בעיניים החומות הכל-כך מוכרות.
הוא ראה אותי. דניאל ראה אותי, ולפי הצורה בה עיניו נפערו הוא זיהה אותי.
כל זה קרה בשבריר השנייה לפני שהתכופפתי ונבלעתי בשיח, בשקט ככל שיכולתי.
"מה זה היה?" שאל גברי בקול חשוד.
"בטח סתם איזו חיה," התערב דניאל. גברי לא הגיב, אבל יכולתי לדמיין אותו נועץ מבט ממושך בדניאל. לא העזתי להסתכל.
"צנעני," הוא אמר לבסוף. "תעשה סיור."
תיארתי לעצמי שהוא מתכוון למאבטח שנמצא איתם.
שיט.
"לא צריך," אמר דניאל בקול רגוע. "אני בטוח שזה סתם משהו. אני אלך לבדוק."
צעדים מהירים נשמעו מתקרבים אליי. ואז הם נעצרו.
הרמתי את הראש. דניאל עמד שם, ליד השיח שמאחוריו התחבאתי, והביט סביב כאילו מחפש משהו. "תברחי," הוא לחש בקול שקט עד שכמעט לא שמעתי. "בשקט. עכשיו."
רציתי להתווכח, כמובן. מיד עלו בתוכי כל הסיבות להישאר ולהקשיב. אבל ברגע שהוא אמר את המילים האלו פתאום נפל לי האסימון שהתחבר עם כל שאר הדברים שהספקתי לשמוע – זה עניין רציני. מאוד. מידי, כנראה. אסור לי להיות פה.
"אמרתי לך, אין פה כלום," דניאל סובב את גבו אליי. "אל תהיה פרנואיד, גברי."
בלי להזדקף עדיין, הפניתי את ראשי לכיוון ההפוך בכוונה להתרחק מהמקום. אבל אז שמעתי צעדים נוספים מתקרבים מכיוון קרחת היער, מהר יותר ממקודם. בתנועה גסה השיח הוסט הצידה, וחשף בפניי את פניו של המאבטח מקרוב מאוד.
הוא נראה מופתע. אני מניחה שגם אם הוא היה מוכן לכך שמישהו יצוטט להם, הוא לא ציפה שזאת תהיה ילדה בת 14. אבל לרוע המזל הוא התגבר על ההפתעה מהר מאוד, ולפני שהספקתי לזוז הוא תפס בצווארון החולצה שלי ומשך אותי לעמידה, חשופה לגמרי.
עיניה של אריאלה נפערו בתדהמה מוחלטת. היא צעדה קדימה לכיווננו, אבל גברי עקף אותה ונעמד מלפניה.
"תראו תראו," אמר בקול ארסי. "אני פרנואיד, דניאל? אולי בכלל אתה זה שארגן את המארב הקטן הזה." דניאל פתח את פיו לענות, אבל גברי הרים יד בתנועת אזהרה. "תחשוב טוב לפני שתענה דניאל. אני מזכיר לך מה עומד על הכף פה."
"אתה הבטחת לי שאם אצטרף אליך אתה לא תפגע באף אחד!" דניאל כמעט צעק. "תשחרר אותה! היא סתם ילדה מבית הספר, אני בטוח שהיא בכלל לא הגיעה לכאן בכוונה!"
"גברי," התערבה אריאלה. "תשחרר אותה. אתה לא תיגע בתלמידה מבית הספר שלי."
"אני אחליט לבד מה לעשות ומה לא, תודה רבה לך," הוא ענה בציניות. "ניקח אותה איתנו."
"לא!" קראה אריאלה.
דניאל לקח צעד קדימה לכיוון הדוד שלו, כמו שנהג תמיד לעשות לפני ויכוח חשוב.
ואז הכל הסתבך.
פתאום המאבטח משך אותי בכוח לאחור, בתנועה מהירה וחדה. מהתנופה הוטחתי בעץ שמסתבר שהיה מאחוריי, ולפני שקלטתי מה קורה מישהו צץ משום מקום ונגע לי בזרוע. שני! מאחוריה המאבטח צעק משהו, אבל רוי וגיא תפסו בו בכוח והצמידו אותו לאדמה כך שלא יכל לזוז, ואיתמר חסם את פיו. ממקום רחוק כלשהו נשמעו יריות אקדח, ואז עוד כמה ממקום אחר.
גברי צרח משהו, ופתאום הוא עמד ממש לידי, אבל אז לפתע קרס לרצפה. מאחוריו עמד דניאל, מחזיק בידו את האלה שבה השתמש כדי להכות בגברי בגבו.
"רוצו!" צרח דניאל.
לא היינו צריכים שהוא יגיד לנו פעמיים. קמנו כולנו מיד והתחלנו לרוץ בלי הכרה, מהר ככל שיכולנו. קולות היריות התחילו להתקרב, אבל אנחנו לא הבטנו אחורה. איכשהו ידענו כולנו שאם נעצור, או אפילו נאט טיפה, אנחנו נמות. חד וחלק. לפי קולות הלחימה שהגיעו מאחורינו, גברי הביא איתו צבא של לפחות מאה איש שנלחמים עכשיו במאבטחים של בית הספר, ואיכשהו אני אפילו לא הרגשתי בנוכחות של אנשים נוספים מלבד אלו שהיו בקרחת היער. אבל אני לא יכולה לחשוב על זה עכשיו, עכשיו הדבר היחיד שאני חייבת להתמקד בו הוא לרוץ כמה שיותר מהר.
אחרי כמה דקות ריצה הגענו לכניסה הראשית של בית הספר, אבל ככל שהתקרבנו הבנתי שמשהו לא כשורה. כעשרים מאבטחים עמדו בנשקים שלופים משני צידי השער הגדול, מוכנים לירות, ובניהם – בדיוק מולנו – עמד סגן המנהלת, גולן. הוא נופף לנו בידיו בתנועות גדולות שנמהר. כשהגענו אליו הוא סינן: "לחדרים, עכשיו, כאילו לא קרה כלום," ודחף אותנו לעבר השער.
לא היה זמן לחשוב על זה. דניאל הביט בי, ואז הסתובב והלך יחד עם האחרים לאזור המגורים של הבנים. אני ושני פנינו לכיוון ההפוך, לחדרים שלנו.
השקט ששמענו במדרגות היה רועש יותר מכל מה שקרה בדקות האחרונות. הצעדים של שתינו נשמעו כמו הלמות תופים מהדהדים, כשעברנו במסדרון בין כל הדלתות הנעולות.
כשהגענו לחדר של שני, שצמוד לשלי, הבטנו זו בזו. ואז, בהסכמה שבשתיקה, התחלנו לרוץ.
אני רוצה תשובות.