נשיקה ובגידה

פרק ראשון

התנגדתי לקום מהשינה, אך, כרגיל, אבא קם ומעיר אותי, במכות.
"קומי כבר! חתיכת.. " צווח עליי,
"תפסיק לצעוק עליי! אני אקום!" נהייתי אדומה, קמתי למצב ישיבה, ואבא הבין שאני כבר לא אחזור לישון, וירד בחזרה למטבח.
הרגשתי דמעות עולות בעיניי, ומחיתי אותן במהירות.
הורדתי את רגליי אל הרצפה הקרה, וצעדתי אל המלתחה.
שטפתי את פניי, והסתכלתי במראה, "עוד חרא של יום.." מלמלתי לעצמי ולקחתי את המברשת שיניים בידי.
סובבתי את הברז ושטפתי את המברשת, לקחתי את המשחת שיניים ומרחתי מעל המברשת והתחלתי לצחצח את שיניי.
ירקתי את כל הזוהמה שהייתה בפי אל הכיור, ושטפתי את פי.
חזרתי אל חדרי השומם והתקדמתי אל עבר הארון, פתחתי את דלתות הארון, 'מה ללבוש?' שאלתי את עצמי בקו המחשבה, לבסוף החלטתי.
לקחתי את הג'ינס המונח לו בצד, וגופייה שחורה נופלת בצבע שחור.
שמתי נעלי אולסטאר בצבע שחור, והתקדמתי אל המראה.
לקחתי את המברשת שיער, והתחלתי לסרק את שערי, הנפתי עם המברשת את הפוני שלי לצד שמאל, ואת שערי לאחור.
לקחתי את התיק ושמתי אותו על גבי, וירדתי אל המטבח.
ניסיתי לחמוק מראייתו של אבי, אך, לחוסר מזלי, הוא הבחין בי.
הוא החל להכות אותי, ניסיתי לחמוק מבין ידיו, והפעם, הצלחתי.
יצאתי במהירות מהדלת , והתקדמתי בהליכה מהירה לבית-הספר.

"איזה מוזרה.." שמעתי צחקוקים מכל עבר, "ג'ניפר!" שמעתי את מר.ברנרד מרים את קולו לעברי.
"את רוצה לשתף אותנו במה שציירת על דף הנייר?!" אמר בקול גאוותני ומתנשא.
הושטתי לו את הדף, אך הוא התעצל מכדיי לזוז 4 צעדים לכיווני.
"לא, תבואי לכאן ותראי לכל הכיתה." אמר ברשמיות.
קמתי ממקומי בראש מושפל, והחזקתי בין ידיי את הדף, זקפתי את ידיי, וכולם הסתכלו וצחקו להם.
שרבטתי את פניו של אוליבר, הילד המקובל בשכבה.
הרגשתי כל כך מושפלת, אפילו אוליבר צחק וחשב שאני חייה בסרט.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, רציתי לטחוב את עצמי בתוך ידיי, להסתיר את פניי.
"פחח.. פתטית." פלטה שנאל, וצחקה עם חברותיה.
מר.ברנרד נראה מרוצה מעצמו, והורה לי לשבת.
ישבתי , דחוסה בין ידיי, ודמעות לא מפסיקות לזלוג על לחיי.
הצלצול הגואל נשמע, ורציתי רק לברוח מהכיתה, אך, אוליבר עצר אותי.
"הי! חכי!" תפס בכתפי, "אנחנו צריכים לדבר." אמר ברשמיות.
"לא, אנחנו לא. פשוט תשכח מכל זה.. בבקשה" ביקשתי.
"אז.. את רוצה לשכוח מכל זה?" לדעתי זו הששאלה הכי מטומטמת שיצאה לו מהפה.
"כן." אמרתי בלי להביט בו, הורדתי את ידו מעל כתפי והתחלתי לרוץ.
"חכי.." קולו התנמך בהדרגה.
ישבתי במקום הסודי שלי, בחצר האחורית מאחורי כל העלים.
חשבתי על אבא שלי, למה הוא מכה אותי? על אמי, למה אבא לא מספר לי עלייה?
חשבתי גם על ג'יימס, על זה שלא סיפרתי לו בדיוק מי אני.
ועל אוליבר, למה שהוא ירצה להתקרב אל ילדה כמוני? יש לו את שנאל.
ביני לבין שנאל יש הרבה הבדלים, לה יש שיער בלונדיני, ועיניים כחולות משוחצנות.
ולי יש שיער שחור, עם עיניים דבש שנוטות לירוק.
היא מושלמת, ואני? סתם איזו ילדה.
נזכרתי בקישור שחברה שלי שלחה לי בהודעה, לא בדקתי מה היא שלחה.
הדלקתי את הפלאפון שלי, לא, אבא שלי לא קנה לי אותו . אני עבדתי בקיץ וחסכתי.
נכנסתי לפייסבוק, ובדקתי מהוא הקישור הזה.
ואז קלטתי – 'פרויקט פרפר' נכנסתי אל הדף תוך כדי שהידיים שלי רועדות.
עברתי בין כל הסיפורים העצובים, זלגו לי דמעות.
ואז הכרתי בדבר- לחתוך.