נשיקה ובגידה- פרק שלישי
התעוררתי בבית החולים, מחוברת לכל מיני צינורות.
"מה .. אני עושה כאן?" פניתי אל אמי שישבה בצד המיטה.
'זאת אשליה' חשבתי לעצמי, הרי לא ראיתי את אמי בחיים, חוץ מבתמונות.
"אמא?" שאלתי, היא הרימה את פנייה, מהרצפה אליי.
"ג'ניפר.. ילדה שלי.." מלמלה, היא העבירה את ידה על פניי בליטוף, ונעלמה.
לפתע, פקחתי את עיניי, הבנתי שהכל היה חלום, חוץ מהבית חולים, שאני עדיין נמצאת בו.
"היא מתעוררת.." שמעתי קול מבועת, אני מנחשת שזו האחות.
"מה אני עושה כאן?" שאלתי בישירות.
"נפצעת, ואיבדת את ההכרה בבית הספר. קרה משהו ליפני זה שגרם לך לחוסר הכרה?" שאלה,
"אני.. רבתי מכות, עם איזה ילדה.." אמרתי בשקט.
"את החזרת לה? או משהו בסגנון?" המשיכה לשאול,
"לא, אני לא ילדה שמחזירה.." אמרתי יותר בקול.
"זימנו את אבא שלך לכאן, הוא מחכה בחוץ." אמרה, לא הבנתי מאיפה יש להם את המספר פלאפון של אבי.
"מאיפה.. השגתם את המספר פלאפון של אבא שלי?" היססתי לשאול, אבל בכל זאת שאלתי.
"מבית הספר." אמרה, "טוב אני אלך לקרוא לו." הוסיפה ויצאה מהחדר.
אחריי חצי דקה בערך, הוא הגיע, הוא התיישב לידי, וביקש להשאיר אותנו לבד.
האחות יצאה, ונשארנו לבד- אני ואבא.
"שמעתי על כל הסיפור מאיזו ילדה אחת מהשכבה שלך." התחיל אבי, "עכשיו אני רוצה לשמוע את הצד שלך." לא האמנתי למה שהוא אמר, חשבתי באותו הרגע שהוא עומד להכות אותי. כמו בכל פעם.
"אתה.. לא עומד להכות אותי?" שאלתי בהיסוס, "לא," אמר, "עכשיו תדברי." הוסיף.
"ילדה אחת מהכיתה שלי.. אז, אנחנו היינו בחצר, ובגלל שהיא דיברה איתי.." היססתי לרגע, ואז המשכתי לדבר.
"אז.. העיפו אותה מהקבוצה של המעודדות, היא החלה להרביץ לי, ולא החזרתי בכלל, אני לא ילדה כזאת.." אמרתי, ואבי הסתכל עליי בחמלה, מבט שלא ראיתי כבר יותר מ-9 שנים.
הוא חיבק אותי לפתע, ואז החלטתי לשאול את השאלה הזו, שאני רוצה עלייה כבר תשובה הרבה זמן.
"למה.. הכתה אותי כל השנים האלו?" שאלתי בהיסוס, והוא הסתכל עליי לשנייה ואז הסביר.
"אני.. ליפני שאת נולדת, אני ואמך, הסתובבנו במועדון, הכרנו משם, הייתי רק בן 17. אך, לא יכולתי לעמוד ברצונות שלי.." היסס לרגע והמשיך, "ש..שכבנו.. בגיל צעיר. ואז.. את נולדת. לא רציתי לקבל על עצמי את האבהות, ומשום סיבה פשוט התחלתי להכות אותך .." אמר.
"אז.. אני נולדתי בטעות." סיכמתי, והוא קטע אותי, "לא! אני.. פשוט-" קטעתי אותו.
"אני נולדתי בטעות, פשוט תאמר את זה וזהו!" אמרתי ברוגז.
"ג'ניפר! אל תדברי כך לאביך!" צווח עליי, לא עניתי.
אחריי כמה שניות של שתיקה, החלטתי לשבור את הקרח.
"מה קרה לאמא אחרי זה?" שאלתי,
"היא.. היא לא רצתה לקחת אחריות עלייך, ופשוט.. היא.. עזבה, חוץ מיזה אני לא יודע עלייה עוד, יש מצב שהיא התאבדה." אמר אבי, "רוצה משהו לאכול?" אמר, "יש כאן קיוסק ממול." הוסיף.
"אה.. כן, כריך טונה." ביקשתי, והוא הלך לקנות לי.
בזמן הזה שחיכיתי שהוא יחזור עם הכריך, הרופא נכנס לחדר.
"את נשארת כאן יום בשביל מעקב." הפציע, ובדיוק אבי נכנס לחדר.
הרופא הסביר לאבי שאני נשארת כאן עוד יום למעקב, ואחריי זה אבי בא והתיישב בכסא שליד.
"רוצה שאני אשן איתך כאן הלילה?" שאל, "לא, זה בסדר." היססתי.
"בסדר, הינה הכריך," אמר והגיש לי אותו, "אני צריך ללכת, יש לי כמה סידורים לעשות." אמר ויצא מהחדר.
באותו הרגע שהוא יצא, קלטתי שאין לי שום דבר מתחת לחלוק בית החולים.
מאוד קיוויתי שזה לא הרופא ההוא שהפשיט אותי.
פחדתי לקום, שהכל יתבלגן, אז פשוט החלטתי להרדם.
תגובות (1)
המשך