נקמתו של שון פרק 2 [שיניתי את השם מנקמה]

עברו חודשיים ולא יכולתי עוד לסבול את מבטיו המאשימים של פרד, את דרישותיו הקשות של שון ואת המבטים העוינים של חברי על כך ששברתי לפרד את הלב.
הדרישות של שון נעשו מטופשות מיום ליום, ברגע שקיימתי את הבקשה הראשונה שלו והוא התחיל ללמוד בכיתה שלנו הוא דרש ממני להכין לו שיעורי בית, לא להיפגש עם החברים שלי, לא למכור יותר סמים למייק, לא לדבר עם אבא שלי, לעבור לגור איתו בדירה שליד הסמטה, לגנוב אוכל, לעבוד כחשפנית.
הדרישות שלו התקדמו למקום מסוכן, אמנם קיימתי את כולם כי באמת הייתי חייבת לו ואכן היו לו דרכים לפגוע בי אם לא אקיים אבל כשאתמול הוא פקד עלי לבוא איתו לכל מקום הבנתי שזה חייב להיגמר.
התעוררתי על המזרון המחורר מקפיצים שיצאו החוצה בדירה הקטנה של שון, הוא ישן כשסביבו עוד כמה בחורות ובחורים ובקבוקי אלכוהול ריקים בצד השני של החדר.
עשן סיגריות סמיך מילא את החדר, ריחות של סמים עידנו את ריח הזיעה, סיר מים ריק לאמבטיה ומלא סדקים גרם לי ליפול, התגלגלתי את הכיור וקיבלתי מכה בראש.
בדקתי מה יש לאכול, שום דבר פרט לכמה פחיות שימורים ריקות וישנות שהעלו חלודה.
התיישבתי על השרפרף החורק מעץ והתחלתי לחשוב איך אני אפרד מהפסיכופת הזה, עד שכל החברים שלו הלכו כבר הייתה לי תכנית, ידעתי מה אני עומדת לעשות.
"שון, בוא נצא לטייל." דרשתי ממנו והוא הסכים לאחר כמה טענות לגבי מחסור חמור במזון.
יצאנו החוצה, אנשים הביטו בנו כשחלפנו על פני נרקומנים ושתויים, עד שהגענו לרחוב הראשי כבר הייתה לי בחילה.
"ובכן, זה נפלא להיות חברה שלי." הוא הרים את קולו בשאלה כך שהמון אנשים יביטו בנו, הוא ציפה לתשובה של: "כן כמובן." אבל אני עניתי בקול רם אף יותר: "לא, למען האמת רציתי לדבר איתך על זה."
הפנים שלו התקמטו והוא שאל כמו אדם רגיל שעומד להיזרק: "את נפרדת ממני?"
"ובכן… שון…" ניסיתי להראות שזה קשה לי ולפני שיספיק ללחוש לי משהו שישנה את דעתי אמרתי: "אני לא יכולה לסבול את העובדה שזרקתי בשבילך את פרד, אהבתי אותו מאוד וחשבתי שאני אוהבת אותך יותר אבל התברר לי שכלפיך אין לי כלום וליבי עם פרד. אני מצטערת."
"באמת?" הוא שאל ואני הנהנתי וברחתי משם, זה עבד טוב יותר ממה שציפיתי והרגשתי טוב עם עצמי עד שנתקלתי בפרד.