סיפורה של שרלוט: פרק ראשון חלק א'

המזוודה שלי פוגעת ברצפה בצליל כמעט חלול, וכאשר אני מביטה בבניין, אני יודעת שאני לא אמורה להיות פה, אני יודעת שזה לא יהיה אותו דבר בלעדיה.
אני לא חושבת בהיגיון,זה ברור לכל, אך היא הייתה ההיגיון שלי, ובלעדיה, נראה שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא שטויות.
"את התלמידה החדשה, נכון?" קול מאחוריי שואל, ואני חייבת להודות שכמעט וקפצתי מהפתעה, כאשר הסתובבתי גיליתי כי מאחוריי עומד נער.
"את בטח צריכה עזרה," הוא אומר בזמן שהוא תופס את המזוודה שלי ונכנס אל תוך הבניין, אני הולכת בעקבותיו, אך רגליי קצרות יותר משלו ואני מוצאת את עצמי מפגרת אחריו. "אגב, אני גייקוב." הוא מסתובב אליי ושולח לעברי חיוך מסנוור,ולרגע אחד, אני כמעט מאבדת את עצמי בעיניו הכהות אך לפתעמהר מאוד הוא מסתובב וממשיך ללכת.
אני מביטה בגבו, ומנסה לזכור האם היא הזכירה אי-פעם את ג'ייקוב, אך אני מבינה שזה לא חשוב, אני יודעת שאיש במקום הזה לא שווה את הזמן שלי, משום שאם האנשים במקום הזה היו טובים, היא לא הייתה עושה את זה.
כאשר אנחנו נכנסים אל תוך הבניין, אני נאנחת בהקלה, לא קר פה כמו בחוץ, אם לומר את האמת אפילו חמים פה, דבר מוזר עבור בניין ישן כמו זה, משום שהוא אחד הבניינים ההם שתמיד נראים קפואים כקרח, מכוסים בשכבה עבה של קרח, רק בשביל שהם יוכלו להמשיך להתקיים לנצח.
"מר ד' "ג'ייקוב צעק לפתע, והיה משהו כמעט מכושף בדרך בה קולו עבר בין הקירות העתיקים."הנערה החדשה פה." אני שונאת כאשר קוראים לי כך, כמעט כמו חפץ יותר מאשר בת אדם, אך אני מניחה שכך זה במקומות נידחים כמו זה, אנשים חדשים לא מגיעים לפה לעיתים קרובות והם לא בטוחים מה לעשות.
כמעט מיד נשמעים צעדים מכיוון אחת הדלתות, וגבר בשנות השלושים לחייו יוצא מהדלת.
"רובי גריוור?" הוא שואל בחוסר עניין בזמן שהוא בוחן אותי, כנראה מנסה לגלות מה אני עושה במקום חסר אל שכזה, זה לפחות מה שאבא שלי ניסה להבין כאשר הכרזתי שאני רוצה ללמוד פה, אך אני בטוחה שהוא מעולם לא הבין, לא בגלל שהמקום הזה אמור להיות אדיר או משהו, אלא משום שהוא לא רק לא שמע שהיא למדה פה פעם, אלא הוא לא ידע שהיא הייתה קיימת. אני מניחה שזה די מוזר שאבא שלי לא מכיר מישהי שהייתה כמו אחות בשבילי,האמת היא שאפילו אימי לא יודעת ששרלוט הייתה קיימת בכלל.
אני מניחה שקשה להשגיח על מעשיה של הבת היחידה שלך כאשר יש דברים יותר מהנים לעשות, כמו להתגרש למשל.
"האחת והיחידה." אני עונה לו בחיוך, אך הוא רק מזעיף לעברי את פניו, אני לא יודעת מה היא מצאה במקום הזה, אך אני מתחילה להבין למה היא בחרה לסיים את חייה, יש משהו פשוט לא בסדר במקום הזה, משהו שגורם לך רצון לברוח, כאשר האמת היא שאין לאין, אז אני מניחה שהיא עשתה את הדבר היחיד שהיא היתה יכולה לעשות, היא קפצה מהצוק.
"הינה המפתח שלך," הוא אומר ואני בקושי מספיקה לקפוץ בשביל לתפוס את הצרור המנצנץ."כיבוי אורות באחת עשרה, אחרי זה אני לא רוצה לשמוע אפילו ציוץ מצדך, ברור?" קולו קר, ואני מתחילה לתהות למה אני פה, אך כאשר מביטה בעיניו, אני זכרת בה, נזכרת שקיוויתי לגלות מה משך אותה למקום אפל וקר כל-כך.
זה מזור, נראה שהשיחה עומדת להסתיים בינינו, אך הוא עדיין לא הציג את עצמו או אפילו ערך לי סיור במקום, משהו רומז לי שהאנשים פה הם כמו זאבים זה לזה, ושהם לא יתייחסו אליי אחרת רק בגלל שאני לא יודעת מהם כללי המשחק, אני מקווה שאני אוכל לעוף מפה בקרוב.
"כשמש, אדוני." אני לא יודעת למה התנהגתי כמעט בנימוס כלפיו, הוא הרי לא עשה את אותו הדבר כלפיי, אך לא הייתה לי שליטה על זה, החינוך שלי לא נתן לי לשכוח את הנימוסים.
הוא הביט בי, מחכה שאמשיך בדרכי, ואני לא צריכה יותר מהרמיזה הזו לפני שאני ממשיכה בדרכי,ללא מוסג רב לאין אני הולכת ובלי להודות לג'ייקוב, משום שהוא עזב בזמן שדיברתי עם מר ד', כנראה דואג להתחפף לפני שהוא יסתבך בצרות, הוא נראה כמו בחור שהצרות הן בנות לוויה תמידיות שלו.