נקמה מתוקה (פרק -4-)

פרק -4-

קלייר פסעה אחורה בפחד מעורבת בהלם. "אבל זה לא הגיוני…"

הוא חייך חיוך קטן וקלייר ראתה את העיניים הייחודיות מסתכלות עליה, חודרות אל תוך ליבה.

"אבל.. אבל אתה היית מת, קברו אותך.. אני עזרתי לקבור אותך!" אמרה, והרגישה דמעות מציפות את לחייה.

"את באמת עזרת קלייר, את לא זוכרת את תאונת הדרכים, את גרמת לזה לקרות."

היא פרצה בבכי וברחה מהחדר במהירות. היא עברה את ליונל שהסתכל עליה בהפתעה ועלתה לחדרה, טורקת את הדלת אחריה ונפלה על המיטה, מממרת בבכי. כעבור כמה דקות היא קמה מהמיטה היא לא הייתה מסוגלת לעכל את שראתה.

"אבל זה לא הגיוני," חשבה לעצמה. "הוא היה מת, אני ראיתי את הפנים שלו, אני הרגשתי אותם, קרות כמו אבן כשהגעתי לבית החולים."

היא מחתה את הדמעות מעיניה ונכנסה לאמבטיה. היא שטפה את פניה מהדמעות, מנסה להירגע, אבל הדמעות סירבו להיפסק. היא הייתה כל כך עצבנית, ומבוהלת ורצתה לצאת מהמקום הזה, אבל היא לא יכלה. הצמיד המקולל הזה הכאיב לה כל פעם כשניסתה לצאת מגבולות הבית, והיא חוותה את זה אישית על בשרה. היא הרימה את רגלה על אסלת השירותים והסתכלה על הפס העגול והאדום שהיה לה במקום הצמיד.

קלייר יצאה מהחדר וירדה במדרגות בשקט, מוודה שהיא לא עושה רעש. היא בדקה שאף אחד לא עומד ליד הדלת וניצלה את הזדמנות לברוח. היא התחילה לרוץ וכעבור כמה דקות הרגישה בכאב חד ברגלה. היא התעלמה מהכאב והמשיכה ללכת, מרגישה את הרגל שלה שורפת אבל לא מוכנה להפסיק, היא לא רצתה לחזור ולבסוף התמוטטה על הרצפה. היא החזיקה את רגלה וראתה שטיפות דם קטנות יורדות במורד קרסולה.

קלייר התחילה לבכות, היא הרגישה רע, כאב לה, והייתה עייפה. הבחור שחשבה כל השנים מת, הסתבר כחי.

מרחוק היא ראתה מכונית מגיחה מתוך החשיכה. זו הייתה מכונית מרסדס מודל 2011, בצבע שחור.

קלייר ראתה את ליונל יוצא מתוך המכונית, מתקרב אליה. "את בסדר?"

היא לא ענתה וליונל התיישב לידה. "את רוצה דבר על זה?"

קלייר הנהנה בראשה לאות לא, וליונל אמר, "בואי, צריך לחזור."

"אני לא רוצה לחזור," אמרה בשקט. "אני רוצה ללכת למקום אחר."

ליונל הסתכל עליה ואמר, "אני מצטער קלייר, אבל אסור לך לעזוב את הבית, לא אחרי שאת ראית את המקום במלואו."

היא הסתכלה עליו בהלם ואמרה, "אבל אני לא מכירה את המקום, אני אפילו לא יודעת איפה הבית המזורגג נמצא!"

"אבל, אם תחזרי לבית שלך, וולדמיר או אחד מאנשיו יתפסו אותך ויתחקרו אותך. אם הם יצלחו להוציא ממך מידע על הבית או אפילו איך הוא נראה או משהו, הלך עלינו."

"אז אני תקועה כאן…" היא חשבה עליו, מרגישה את לחייה מתלהטות והודתה בליבה על החושך שהסתיר אותם. "איתו?"

ליונל הסתכל עליה ואמר בחיוך, "אני מניח שפגשת את הבוס החתיך שלנו."

"אתה מכיר אותו, את העבר שלו, אני מתכוונת?"

ליונל הסתכל עליה מבולבל ואמר, "לא, אף אחד לא מכיר את העבר שלו, אף אחד לא יודע את העבר של אחד על השני, זה מסוכן מידי."

הוא הסתכל עליה ושאל, בחיוך קטן. "מאחד עד עשר כמה את מגדירה אותו חתיך?"

קלייר הסתכלה עליו בהפתעה ואמרה, מעט מגמגמת, "אני מניחה… הוא.. כן.. חתיך… מאד.." הא בלעה את רוקה. "עשר."

הוא חייך ואמר, "בואי חזרה, בבקשה. צריך לטפל לך ברגל."

קלייר הסתכלה על רגלה וראתה שהדם כבר התייבש. היא נעמדה על רגליה ואמרה, "בסדר."

ליונל נעמד ואמר, "אחרייך גברתי."

כשהגיעו, קלייר נעצרה והסתכלה על הדלתות הצרפתיות, בצבע חום כהה. היא נשמה עמוק ונכנסה אחריי ליונל, שחיכה שתיכנס.

"בואי, את צריכה לטפל בפצע שלך, ואני יודעת מי יעשה את העבודה בצורה הכי טובה." הוא לקח את ידה והם עלו במדרגות. קלייר שהבחינה לאן הוא הלך נעצרה ואמרה, "אני לא הולכת.. אליו.."

ליונל הסתכל עליה מזועזע ואמר, "אבל רק הוא היחיד שיודע את הקוד לצמיד, וחוץ מזה הוא מטפל מצוין."

קלייר הסתכלה עליו, כמעט בתחינה ושאלה, "למה אתה לא יכול לטפל בי?"

ליונל חייך ואמר, "אני חייב לזוז, יש לי אימון עכשיו. הייתי עושה אחר כך, אבל אני מפחד לזהם את המקום, ואני לא יודע לעשות את העניין הזה כמו שצריך." הוא הסתכל עליה ואמר, "את תהיי בסדר, פשוט תדפקי בדלת תגידי לו שהרגל כואבת לך, הוא יטפל בך… אפילו לא תהיי חייבת לדבר. פשוט טפלי בפצע."

היא הנהנה נשמה עמוק והסתובבה ללכת לכיוון חדר העבודה. היא דפקה על הדלת ונכנסה פנימה.

היא ראתה אותו יושב ליד השולחן, מתקתק במרץ על המחשב. ברגע שנכנסה הרים את עיניו מהמסך והסתכל עליה.

קלייר הרגישה פתאום אי נוחות מסוימת. היא הסתכלה עליו ואמרה, "אמרו לי שאתה תוכל לטפל לי בפצע."

הוא חייך ואמר, "ליונל, אמר לך שיש לו אימון, נכון?"

קלייר הסתכלה מופתעת ואמרה, "איך אתה-"

"תחסכי ממני, אני יודע כאן הכל. גם כשאת מחליטה לברוח, מעשה מטופש."

היא הסתכלה עליו, מתחרטת על הרגע שנכנסה והסתובבה לצאת ששמעה אותו, "בואי, בבקשה, אחריי."

היא הסתובבה חזרה וראתה שהוא עומד. הוא התחיל לצעוד לעבר הדלת שעמדה בצד. הוא פתח אותה והורה לה להיכנס.

קלייר נכנסה לתוך החדר הרחב ידיים. באמצע החדר עמדה מיטת אפריון ענקית. ובצד החדר עמד ארון ענק של בגדים.

"שבי, בבקשה," והצביע על המיטה.

קלייר התיישבה, מעט נבוכה על המיטה וראתה שהוא הלך לכיוון ארון הבגדים. הוא הזיז את דלת ההזזה וקלייר ראתה ארון עמוס בחליפות ונעליים מכל הסוגים מסודרים לפי צבע וסוג.

הוא נכנס פנימה וכעבור כמה דקות הוא יצא מחזיק תיק עזרה ראשונה. הוא התקרב לעברה והתכופף.

קלייר הרגישה את אצבעותיו נוגעות קלות בקרסולה, כשפתח את הצמיד. ברגע שהצמיד היה בחוץ קלייר התכופפה לגעת ברגלה ואצבעותיהם נפגשו. היא הסתכלה עליו והרגישה שהיא מסמיקה.

הוא חייך ואמר, "תיזהרי מלמנוע לעצמך זנק נוסף העלמה בלאק."

קלייר הנהנה וראתה אותו מנקה מעט את המקום ואז מורח מעט שכבה דקה של משחה לא מוכרת על המקום שכאב לה. היא הרגישה את ידיו מעסות בעדינות, ולאט לאט הרגישה איך הכאב מפסיק. היא הרגישה איך היא משתחררת ונשכבה על המיטה, שוכחת הכל.

כעבור כמה זמן שהרגיש לקלייר כמו נצח. היא הבחינה שהוא כבר לא נוגע בה והיא התרוממה מהמיטה לראות שהוא עומד ובוחן אותה.

"מה?" שאלה ונעמדה.

הוא חייך ואמר, "שום דבר, אני מניח שסיימנו כאן."

קלייר הנהנה, מבינה שהגיע הזמן ללכת ואמרה, "תודה רבה… סאם."

הוא הסתכל עליה ואמר בקשיחות, "השם שלי הוא דארק, העלמה קלייר ואת צריכה לדעת את זה."

קלייר הנהנה ואמרה, "אני מצטערת, אדון דארק." והיא הסתובבה לצאת שסאם תפס אותה ואמר לה בשקט, "קלייר, את היחידה שיודעת עליי, אם תעיזי לרמוז אפילו במילה אחת על העבר.." הוא השתתק לשנייה ואמר, "שלי, אני לא אוכל להגן עלייך יותר."

קלייר הסתכלה עליו, הוא נראה רציני והיא הנהנה בראשה לכן ולאחר מכן עזבה את החדר.