נקמה מתוקה פרק -16-

אז.. ככה… היום היה לי בגרות בע"פ באנגלית.. ופשוט היה כיף..
אז מסתבר שהבחונת שלי היא חברה של המשפחה.. אז פשוט ישבנו וקשקשנו שם חבל"ז.. היה כיף..היא אפילו שאלה מאיפה המבטא.. אמרתי לה, בא לי טבעי (אני תמניה..) אז אקיצר אחרי איזה חמש דקות היא אומרת לי, "טוב אני רואה שאת יודעת.. את יכולה ללכת…: ומה היא אומרת לי עוד??? היא כזה, אני לא אומרת לאף אחת את הציון בגרות שלה אבל לך אני נותנת 100!! נכון מגניב? טוב, לא ציפיתי לפחות.. אני אוהבת אנגלית וגם אוהבת לדבר.. טוב אז אחרי חפירה ארוכה שאתן כבר רוצות להרוג אותי אז הנה בשמחה ובששון.. פרק -16- (Rק שתדעו.. שהפרק הבא בלי נדר יועלה ב…. תנחשו??)

פרק -16-

קלייר ניסתה להיאבק בבחורים שהחזיקו אותה, אך ללא הצלחה. הם סחבו אותה החוצה והכניסו אותה בכוח לתוך מכונית מסחרית שחורה. כעבור רגע הם דחפו את דארק כבול בחבלים לידיו. הם שמו עליו מחסום לפיו.
קלייר הסתכלה בפחד על הבחורים שישבו קדימה והם נסעו.
היא ניסתה להסתכל בחלון על הנוף, אך החלונות היו כהים מידי והיא ויתרה. לבסוף כעבור כמה שעות הם נעצרו ודלת המכונית נפתחה והבחורים הוציאו את קלייר בגסות. היא יצאה החוצה והסתכלה בהלם על הבית הענקי וכעבור רגע הם דחפו אותה להיכנס.
קלייר הסתכלה בגועל על הבית הענקי שהיה מלא בחפצי נוי מזורים. הבחורים דחפו אותה במעלה המדרגות והכניסו אותה לתוך חדר ענק ואחד הבחורים אמר, "בתוך הארון יש בגד ללבוש, עוד מעט נוריד אותך לוולדמיר הוא ירצה לדבר אתך."
ולפני שהספיקה להגיב דלת החדר נטרקה מאחוריה ודלת ננעלה. היא דפקה על הדלת בכוח מנסה לצאת אך זה היה חסר תועלת. היא הסתכלה על החדר הגדול, על מיטת האפריון הגדולה שעמדה באמצע החדר, על השידה הלבנה והארוכה שעמדה בצד ליד חלון גדול ועל ארון בצבע חום כהה שעמד ליד הדלת.
היא פתחה את הדלת הארון והסתכלה על הבגדים העמוסים לעייפה, תלויים בצורה מסודרת על הקולבים.
היא הוציאה זוג מכנסי ג'ינס משופשפות, חולצת ורודה עמוקת מחשוף. כיוון שקלייר לא הרגישה בנוח עם המחשוף היא הוציאה מתוך הארון ז'קט עור, לובשת אותו.
היא ישבה על המיטה, מחכה בסבלנות ואכן כעבור כמה דקות היא שמעה את המנעול מסתובב ואחד הבחורים שהביא אותה פתח את הדלת ואמר, "וולדמיר מחכה, בואי!"
היא התרוממה מהמיטה וצעדה אחריו בחשש, היא הלכה במסדרון הארוך, צועדת אחרי הבחור וכעבור כמה דקות הם נעמדו מול שתי דלתות צרפתיות.
הבחור דפק בדלת וקלייר שמעה קול עמום. הבחור פתח את הדלת והכניס את קלייר לתוך החדר, סוגר את הדלת מאחוריו.
קלייר הסתכלה בחשש על החדר הענק. היא ראתה את וולדימיר יושב מול השולחן הגדול מתקתק במחשב. במשך כמה דקות היא עמדה בשקט, מחכה.
"קלייר, יקרתי, בואי שבי," שמעה לפתע את קולו של וולדימיר.
היא הסתכלה עליו בתיעוב והוא צחק ואמר, "קלייר אל תסתכלי עליי ככה, זה לא יפה."
"אתה מחזיק אותי תחת רצוני, אתה כולא אותי ואתה מצפה שאני אתעלם מזה?"
הוא חייך ואמר, "את יודעת שאין בכוונתי לכלוא אותך, פרח יפיפיה כמוך אסור לכלוא," הוא התקרב לכלוב זהב שבתוכו עמד נשר גדול, הוא פתח את הכלוב והנשר התיישב על ידו, הוא ליטף אותו ואמר, "כמו הנשר שלי, אני לא יכול להשאיר אותו כל היום בתוך הכלוב, אחרת הוא יתעצבן. הוא דרוש לחופש ולכן מידי פעם אני משחרר אותו כדי להסתובב בחוץ ולנשנש לו."
קלייר הסתכלה בגועלעל החיה המבעיתה ושאלה, "אתה משווה אותי לנשר?"
וולדימיר צחק, החזיר את הנשר לכלוב, סגר את הכלוב ואמר, "לא, קלייר. אני מנסה להגיד לך שאני לא כולא אותך אלא נותן לך חופש עד גבול מסוים."
קלייר לקחה נשימה עמוקה ושאלה, "ואיפה דארק?"
וולדימיר חייך וקלייר לפתע גל של קור עובר בגופה. "הוא במקום בטוח תסמכי עלי."
"עכשיו, למה שלא תלכי למטה ותכיני לעצמך כוס של קפה, את נראית תשושה. לי ולדארק יש כמה עניים לא גמורים."
קלייר התרוממה מהכיסא ושאלה רגע לפני שעזבה את החדר, "מתי אי אוכל לראות את דארק?"
ולידימיר חייך חיוך מרושע ואמר, "אני מבטיח לך שאת עוד תראי אותו."

***

הבחורים דחפו את דארק בגסות מתוך המכונית לתוך הבית. דארק הסתכל על קלייר שנראתה מפוחדת אך בו זמנית גם מלאת גועל כשראתה את חפצי הבית השונים. לא היה זמן לתהות כי הבחורים דחפו אותו לתוך חדר גדול ואפלולי, הם פתחו מנורה קטנה שהאירה את המקום. דארק הסתכל על החדר הריק והמטונף. לא היה לו זמן אפילו להיאנח כי הבחורים התירו את הקשרים וקשרו אותו לקיר, באזיקים.
דארק לא זז, הוא ידע שזה יהיה חסר תועלת, הוא לא ידע לאן לברוח והוא ידע שאם יעשה תנועה לא נכונה קלייר עלולה לסבול מכך.
הבחורים הסתכלו עליו מחייכים חיוכים מרושעים, נהנים ממה שראו, דארק קשור בידיו בלי שום יכולת תזוזה.
"זזנו?" שאל אחד הבחורים את הגברים שעמדו סביב דארק.
הם הסתכלו על דארק ואחד הבחורים התקרב לעבר דארק, הוא תלש בלי טיפת עדינות את הניר סלוטייפ שהיה כרוך על פיו של דארק.
דארק קילל בגסות, מרגיש כמה טיפות דם זולגות משפתיו.
"עכשיו נזוז," אמר הבחור הזיק בניר סלוטייפ והם עזבו את החדר, טורקים את הדלת אחריהם, משאירים את דארק לבדו.
דארק ניסה להשתחרר מהאזיקים שהכאיבו לו, אך הם היו מידי צמודים והוא לא היה יכול לזוז. כעבור כמה זמן שנראה כמו נצח דלת החדר נפתחה ודארק אה את וולדימיר יורד במדרגות, מתקרב אליו מחייך חיוך מלא ניצחון.
"שלום דארק, נפגשים שוב?!"
דארק הסתכל עליו בתיעוב ושתק.
"מה קרה דארק, אין לך מה להגיד לידיד ותיק?"
דארק הסתכל על ולידימיר בזעם ופתח את פיו לומר משהו אך בסוף סגר אותה בחזרה.
"דיבתי את קלייר, היא ממש מתוקה ומאד מאד תמימה," אמר וולדימיר.
"תיגע בה ואני נשבע לך אני אהרוג אותך!" אמר דארק בזעם וניסה בכל כוחו להשתחרר.
דארק צחק ואמר, "אני רואה שפגעתי בנקודה רגישה. מה קרה דארק, היא חשובה לך הקלייר הזאת?"
דארק הסתכל עליו מבט מלא שנאה וולדימיר שנהנה מכך המשיך, "אני לא זוכר אותך ככה, חשבתי שבסי. אי. אי לימדו אתכם שאסור להתאהב כי זה יכול לעוות את כח החשיבה, לא?"
דארק לא ענה וולדימיר אמר כעבור רגע של שתיקה, "מה קרה דארק, אין לך מה לענות לי, לקלל אותי אולי, להתעצבן ממה שאני יכול לעשות לקלייר."
"אמרתי לך, תעז לשים עלייך את הידיים המטונפות שלך ואני נשבע לך שאני אהרוג אותך, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאני אעשה."
דארק עשה כמה צעדים לעבר דארק. "איומים איומים, דארק תמיד היית טוב בזה אבל השאלה החשובה היא," והוא עמד סנטימטרים ספורים מפניו של דארק. "אתה מקיים אותם?"
"את זאתי אני אקיים ובשמחה," והוא ירק על פרצופו של וולדימיר. האחרון קפץ אחורה כאילו נשך..
הוא מחה את הרוק מפניו ואמר, מנסה לשלוט בעצמו, "אני כל כך שמח שמי שבגד בל היה חבר טוב שלך כי עכשיו מה שאני אספר לך ייפגע בך כל כך!"
"אני בספק," אמר דארק באדישות נהנה לראות את וולדימיר כועס.
"כן?! אני תוהה איך קלייר במיטה… אני ממש מצטער שלא ייצא לזקן הממזר להעביר אותה בין הח'ברה כל עוד היא הייתה בבית זונות."
דארק הסתכל בהלם על וולדימיר ואז שאל מנסה לשלוט בכעסו, "אתה היית ששלחת את הזקן המחורבן לקלייר ושמת אותה בבי הזונות?! יא חתיכת בן זו-"
וולדימיר הרים את ידו ושם אותה על פיו של דארק, "ששש.. לא מדברים ככה." והעיף את ידו מפיו של דארק.
"לא, אני לא שלחתי אותו, למרות שהוא עובד אצלי, אחרי שגיליתי שהוא הצליח לחטוף את קלייר הייתי מאושר אבל זה לא היה להרבה זמן כי אתם לקחתם אותה בחזרה, וזה חבל כי זה היה זמן קצר לפני שהספקתי להשתחרר."
"איך בדיוק הצלחת להשתחרר?" שאל דארק, עוד מנסה להירגע.
"נורא פשוט, ליונל עובד אצלך ולך יש גישה לכל המחשבים של הסי. אי. אי, זה לא הייתה בעיה להסתכל על הנתונים של בית הכלא ולשחרר אותי."
"איך לא ידעתי שהוא החפרפרת כשעשיתי בדיקת פוליגרף?"
"כי.. כשאתה הלכת לשירותים לכמה דקות הוא נכנס לפי דבריי ושיחק במכשירים, זה לא היה מסובך."
"למה אתה מחזיק אותי.. הרי אחרי הכל אתה צריך את קלייר?" שאל דארק כשידע שעוד מעט יתחיל וולדימיר להשתעמם ויעזוב את החדר והשאלות שהוא עוד ירצה לדעת יישארו ללא מענה.
"אתה לא באמת חושב שאני לא יודע שאם אני אתן לך ללכת אתה תלך ישר לסוכנות ואתם תאתרו את המקום, דארק אני לא עד כדי כך טיפש, נכון?"
דארק חייך חיוך מזויף ואמר, "אני חושב שאתה לא רק טיפש אלא גם מטומטם!"
וולדימיר חייך ואמר, "דארק, מכיוון שאין לך עוד שאלות, לי יש עוד דברים לעשות. אחד מהם זה לגרום לקלייר להוציא לי מידע לגבי מקום המצאות של השרטוט."
"זה לא יעבוד היא לא יודעת איפה הוא נמצא," אמר דארק בחיוך.
"אז נצטרך לגרום לה להתאמץ. אולי אם היא תראה אותך סובל במקצת זה יגרום לה לרענן את זיכרונה." והוא עזב את החדר צוחק.

קלייר נכנסה לחדרה ופתחה את דלת הארון בחיפוש אחר פיג'מה ללבוש, אך חוץ מבגדי היום יום היא לא ראתה דבר.
דפיקות קלות נשמעו על הדלת וכעבור רגע הדלת נפתחה וולדימיר נכנס מחזיק בכותונת לילה וורודה.
"אני מצטער שאני מפריע לך, אבל ידעתי שבתוך הארון אין פיג'מה וחשבתי שתזדקקי לאחת, אז הנה," והוא הגיש לה את הכותונת.
היא לקחה את הכותונת, ואמרה בנוקשות, "תודה."
הוא הנהן בראשו ואמר, "קלייר, בבקשה אל תכעסי עליי, אני באמת רוצה שנהיה ידידים."
קלייר הסתכלה עליו בהלם ואמרה, "אתה מצפה שאני אאמין לשטויות שלך?"
הוא חייך חיוך נבוך ואמר, "אני רוצה שתאמיני," הוא עשה כמה צעדים לעבר קלייר שברפלקס זעה אחורנית.
הוא נעצר ואמר, "סליחה.. אני מצטער, אני לא התכוונתי לחצות את הקו, אני מצטער זה לא ייקרה שוב." והוא הסתובב לצאת, משאיר אותה לבד.
קלייר לבשה את הפיג'מה נכנסה למיטה, מתכסה בשמיכה ונרדמה עם מחשבות על דארק.
למחרת בבוקר קלייר התעוררה לקול דפיקות קלות על הדלת. היא ירדה מהמיטה וצעדה לעבר הדלת, משפשפת את עיניה בעייפות. היא פתחה את דלת החדר וראתה את וולדימיר מחייך חיוך רחב, מחזיק במגש מלא בארוחת בוקר.
"חשבתי להביא לך קצת ארוחת בוקר, אני מקווה זה בסדר?" ולפתע הוא נראה נבוך.
קלייר הסתכלה על וולדימיר, לא מבינה למה הוא נהיה חביב אליה. "מה לעזאזל הוא רוצה ממני?" חשבה לעצמה בעייפות.
היא החניקה פיהוק ואמרה, "וולדימיר, מה אתה רוצה ממני? למה אתה כל כך חביב אליי. אם זה בקשר לסרטוט, אני יכולה להגיד לך כבר עכשיו שאין לי מושג איפה הוא."
"קלייר, בבקשה, אין לי שום כוונה לדבר איתך על הציור, כל מה שאני רוצה זה שתרגישי בנוח ולא תחשבי עלי כעל מפלצת לא מוסרית. אני מניח שדי הרסתי את זה בפגישה הראשונה והייתי רוצה תקן את זה. מה דעתך לטייל היום בבית ואלי מאוחר יותר לצאת החוצה?"
היא הסתכלה על וולידימיר לא מבינה מה הוא רוצה ממנה וכעבור רגע אמרה, "וולדימיר, אולי תדבר איתי עוד איזה שעה בערך, כשאני אהיה ערה, עכשיו כל מה שאתה אומר נשמע כמו "בלה, בלה, בלה" אחד גדול."
הוא חייך ואמר, "טוב קחי את המגש תאכלי את ארוחת הבוקר וכשתהיי מוכנה תרדי למטה אני אערוך לך סיור ברחבי הבית."
היא הנהנה בראשה בצורה של ,"כן, מה שתגיד." לקחה את המגש מידו וסגרה את הדלת אחריה. היא צעדה לעבר השידה והניחה את המגש.
קלייר חזרה למיטה ונרדמה. כעבור כמה שעות נוספות היא תעוררה שוב. היא הסתכלה על השעון שהראה את השעה שתים עשרה בצהריים וירדה מהמיטה. היא צעדה לעבר חדר האמבטיה ונכנסה להתארגן, כעבור כמה זמן היא יצאה החוצה וצעדה לעבר הארון והתלבשה, לובשת זוג מכנסי סקיני שחורים, וגופיה לבנה. היא לקחה ביס מארוחת הבוקר הקרה שהייתה על השידה וויתרה אחרי הביס השני ויצאה החוצה.
היא ירדה במדרגות וצעדה לעבר הטבח שנתקלה בכמה בחורים בריונים שהסתכלו עליה באיום, היא נסוגה אחורה מעט בפחד ואמרה, "אני רוצה ללכת למטבח."
הם הנהנו בראשם והיא נכנסה למטבח. היא ראתה את וולדימיר יושב סביב השולחן מדבר בטלפון ברוסית. הוא הסתכל על קלייר, חייך וכעבור רגע סיים את השיחה.
"אני רואה שהתעוררת,"
היא הנהנה בראשה ואמרה, "סליחה שהתעלמתי ממך מוקדם בבוקר, פשוט הייתי מאד עייפה ו-"
"אין צורך בהסברים, זה היה חוצפה מצידי להעיר אותך," קטע אותה בחיוך.
קלייר הנהנה בראשה והוא שאל בעליזות, "תרצי לראות את הבית?"
היא הנהנה בראשה והוא אמר, "אז שנלך?" והם עזבו את המטבח. הם התחילו בקומות העליונים והמשיכו למטה עד שהגיעו בחזרה לכניסה.
לפתע קלייר הבחינה בדלת שחורה שעמדה ליד ארון המעילים בכניסה לבית ושאלה את וולדימיר, קוטעת את רצף דיבורו על ההיסטוריה של משפחת וולדימיר, "מה זה הדלת הזאת?"
הוא נעצר הסתכל ע הדלת וחייך, "זה סתם דלת שהייתה תקועה כאן מאז שהגעתי לשם, אין שם כלום, באמת."
קלייר הסתכלה על דארק בחשדנות אך לא אמרה דבר ושאלה כעבור כמה דקות שבה הסתובבו בעוד כמה חדרים, "אתה יכול להביא לי משהו לשתות, אני קצת צמאה."
הוא חייך באדיבות ואמר, "כמובן, יש משהו מיוחד שתרצי לשתות?"
היא חייכה ואמרה, "רק כוס מים קרים."
וולידמיר הנהן בראשו וזב את החדר לכיוון המטבח. קלייר ניצלה את המצב והתחמקה מהחדר, רצה לעבר הדלת השחורה. היא פתחה אותה ללא שום קושי ונכנסה פנימה, כבר מבחוץ היא יכלה להרגיש איך עורה מתחיל לקבל עור ברווז וזה לא היה בגלל הקור ששרר בחדר. היא ירדה במדרגות ולפתע צרחה בבהלה, מניחה את שתי ידיה על פיה בהלם. היא הסתכלה על דארק שהיה קשור באזיקים, כולו חבול ומוכה. היא ראתה טיפות זיעה על גופו העליון שהיה חשוף.
"קלייר מה את עושה כאן?" אל דארק בבהלה.
"אני? מה אתה עושה כאן, ומה לעזאזל עשו לך?" שאלה והתקרבה אליו בבהלה. היא הסתכלה עליו, מרגישה איך הדמעות זולגות מעיניה.
"אם רק הייתי יודעת אני-"
"היית עושה מה?" שמעה את קולו של וולדימיר מתחילת המדרגות. הוא הסתכל עליה במבט קר. "מפסיקה לנסות להיות כל תמימה וטיפשה?"
קלייר נצמדה לגופו של דארק שואבת מעט מהחממיות שהייתה לעמוד לצידו ואמרה קולה מלה בשנאה, "אתה לעולם לא תקבל את הסרטוטים, לא משנה מה תעשה, אני לעולם ל אעזור לי ומצידי אתה יכול להרוג אותי."
"אולי זה מה שאני אעשה," אמר ושלף מתוך נרתיקו רובה, קלייר נצמדה עוד יותר לדארק. והוא הצטער שהוא לא יכול לחבק אותה בשתי ידיו.
וולדימיר הוריד את הרובה ואמר, "יש לך שלוש שניות לצאת מהחדר, כי אם לא אני עלול לפגוע בדארק וזה לא כך איכפת לי כי הא לא כל קריטי לי."
קלייר הסתכלה על דארק שהנהן בראשו. היא לא רצתה לעזוב אותו, היא רצתה לשבת ולטפל בפצעיו אבל היא פחדה מה יהיו תוצאות מעשייה ולכן עזבה את החדר. משאירה את דארק וולדימיר לבד.
וולדימיר הסתכל על דארק וראה את העין הנפוחה וגופו החבול, מלא בכתמים בסגולים.
"אני חייב לציין שדי מאכזב אותי שהיא גלתה אותך, זה הורס לי את כל מה שתכננתי." וולדימיר משך בכתפיו ואמר, "טוב, אין מה לעשות, נצטרך לעשות את זה בדרך הקשה. באמת לא רציתי לעשות את זה."
דלת החדר נפתחה ודארק ראה את ליונל נכנס, מחזיק ברובה וחבל. וולדימיר חייך ואמר, "אתה מקשיב לי דארק, כי מה שאני אומר זה מאד חשוב."
דארק התיק את עיניו מליונל שהתחיל להתעסק עם החבל והרובה והסתכל על וולדמיר, "אתה מבין, נשים פועלות על פי הרגש. תחשוב על זה, מה יקרה אם אני אהרוג אותך ואשכנע את קלייר שאם היא תגלה לי איפה נמצא הסרטוט אני אחזיר אותך לחיים, זה לא יהיה נחמד. והדבר הנחמד בכל הסיפור זה שהיא תצטרך לפעול במהירות אחרת אתה באמת תמות."
דארק הסתכל על ליונל שלא הסתכל עליו, "ליונל, למה אתה עושה את זה? לא הייתי בשבילך חבר, לא עזרתי לך כשהצטרכת?"
ליונל לא ענה והמשיך להתעסק עם הרובה והחבל כעבור כמה דקות הוא התקרב לעבר דארק ושחרר אותו מאזיקיו לא לפני שווידא שהוא קושר אותו היטב בחבל כך שלא יזוז הוא הסתכל על וולדמיר ואמר, "זה מוכן."
וולדימר חייך בסיפוק ואמר, "אני מניח שכאן אני יכול להגיד לך שלום." והם הסתובבו לצאת.
"למה אתה לא הורג אותי עכשיו?" שאל דארק בזעם.
וולדימיר הסתובב ואמר, "אתה רואה את החבל ואת הרובה הקשור לידית הדלת כאן מולך? החבל ממשיך ונקשר בידית הדלת למעלה, אחרי שנעזוב הדלת תיסגר שוב, אבל אם הדלת תפתח שוב הקשר סביב הרובה יתהדק סביב ההדק והרובה יירה ויכוון בדיוק בלב שלך."
וולידמיר צחק כשעלה במדרגות ואמר רגע לפני שעזב את החדר, "זה מצחיק לחשוב שהחבר שלך כיון את הרובה והחברה שלך שלא יודעת מה הולך לקרות היא תהרוג אותך," והם עזבו את החדר, דארק שומע את צחוקו של וולדימיר מהדהד. הוא קילל וניסה להשתחרר, אך יידע שזה חסר תועלת.

ברגע שקלייר עזבה את החדר בחורים תפסו בה והעלו אותה לחדרה. "את נשארת כאן, בלי יציאה בכלל!" אמר הבחורים וסגר את הדלת מאחוריה, נועל את הדלת.
קלייר התיישבה על המיטה, מראה פניו וגופו החבול של דארק העביר בה רעד של פחד בכל הגוף.
היא לא הייתה מסוגלת לזוז מהמיטה כל היום ובילתה את כל הצהריים בתוך המיטה. היא לא יידעה מה עומד לקרות וזה הפחיד אותה.
בשעת ערב, היא שמה התקהלות ליד החדר שלה וכמה מהגברים מדברים. היא התקרבה לעבר הדלת, מניחה את אוזנה על הדלת כדי לשמוע יותר טוב ושמעה את אחד הגברים אומר, "שמעת, וולידימיר מעוצבן, הוא אמר שנמאס לו מדארק והוא יהרוג אותו הלילה."
קלייר קפאה על מקומה ושמעה גבר אחר אומר, "כן, מה שהוא הולך לעשות לו ולגופה שלו אחר כך, אני לא מקנא בו."
קלייר לא הייתה מסוגלת לשמוע א זה, היא החליטה שהיא חייב לעשות משהו, אבל לא ידעה מה. היא הסתכלה על חדרה ובסוף חייכה חיוך קטן. היא צרחה צרחת מלאת פחד ועלתה על הכסא צורחת, "עכבר, עכבר!! הצילו, עכבר!!"
דלת החדר נפתחה ושתי בחורים נכנסו והסתכלו על קלייר בכעס, "מה הבעיות שלך?"שאל אחד מהם.
"יש עכבר בחדר, הוא מתחת למיטה," אמרה והסתכלה בגועל על המיטה. הבחורים התקרבו לעבר המיטה וקלייר ניצלה את ההזדמנות לברוח החוצה. היא ירדה במדרגות, לא מבחינה בשום גברים חמושים. היא צעדה לעבר החדר השחור ופתחה את הדלת, ברגע שפתחה את הדלת היא שמעה קול ירייה.
היא צרחה בפחד וירדה במדרגות. היא ראתה את דארק מוטל על הרצפה וקליע של כדור תקוע בחזהו.