נקמה הקדמה+פרק 1

אי שם, בין סמטאות חשוכות בניו יורק, בין פבים מפוקפקים ואנשים מסוממים, ישנה פינה קטנה שלי, שם אני מבלה את רוב חיי, סוחרת בסמים ומעשנת אותם יחד עם כל המכורים.
שם, בפינה הזאת, יש לי רק שני חברים: מייק ושון, מייק קונה ממני סמים ושון נותן לי אותם, וכך אני לא מאבדת כסף.
שון בן עשרים כמעט, ואילו מייק בגילי, הוא בן ארבע עשרה, גיל די מוקדם להתחיל לעשן ולמרות הכל, זו ניו יורק, המאה העשרים ואחד, ילדים מעשנים כבר בגיל חמש כאן, אני יחסית חסודה.
אבא שלי גם מכור לסמים ואמא שלי מתה, אח שלי בן עשרים ומשהו והומלס.
החיים הלא טובים כפי שאפשר להגיד, אבל לפחות יש לי השכלה בסיסית.
אני לומדת בבית ספר ומחוננת, עוד מעט אני אתחיל ללמוד לתואר מוקדם.
ובכן, לא אלהיט אתכם בדיבורים, התחיל מיד בפרק הראשון:

פרק ראשון:
ניגשתי אל שון ופשטתי את היד עם הכסף אליו, הוא הושיט את היד עם הסמים ובתנועה חלקה הכסף והסמים הוחבאו בתוך הכיסים.
התכוונתי ללכת ולעשן כבר עם מייק אבל שון תפס בידי.
"מה?" שאלתי אותו.
"אני צריך ממך טובה, טובה די גדולה למען האמת." הוא אמר ואני ישר פסלתי אותו.
"שון, אני מצטערת אבל אני בעצמי מלאה בצרות ואני לא יכולה לקחת גם הצרות שלך לטיפולי." ניסיתי להסביר לו בנחמדות אבל הוא כבר התעצבן.
"אז ככה את חושבת עלי, אדם מלא בצרות? כמה טובות אני כבר נתתי לך?! כמה פעמים אני הצלתי אותך מהמשטרה ולקחתי עלי את העונשים שלך?! את חייבת לי המון טובות! עכשיו תחזירי אותם!" הוא כעס ואני לא יכולתי להתווכח עם העובדה שהוא צודק.
"אבל שון…" ניסיתי להתחנן.
"אין אבל!" הוא כעס.
"טוב, מה הטובה שלך?" שאלתי אותו.
"יש לי שתיים." הוא הכריז ואני נאנחתי וזירזתי אותו להמשיך כבר.
"הראשונה היא שתמצאי דרך לתת לי ללמוד בבית ספר שלך והשנייה היא שתחזרי להיות חברה שלי." הוא אמר והשאיר אותי בשוק.
"נו, את מסכימה?" הוא שאל אותי.
"מובן שלא! אני יכולה להסכים לראשון אבל לא לשני." אמרתי והוא הנהן ואמר: "ובכן, שנסגיר אותך למשטרה? הפעם אני לא אהיה שם."
"אוי שון! אל תעשה לי את זה. כל דבר אחר…" ביקשתי.
"אוקי. אני אוותר לך על הטובה הראשונה אבל לא השנייה." הוא אמר ואני נאנחתי.
"טוב." אמרתי.
"ו… את תציעי לי עכשיו מול כל הרחוב." הוא אמר ואני ניסיתי להבין מה זה יעשה לו טוב, שון לעולם לא עושה משהו שהוא לא חיוני לתכניות שלו, הוא מחונן על וסביר להניח שעכשיו בראש יש לו מאות דברים ותכניות שיעשה לי אם לא אסכים.
"בסדר." הנהנתי ויצאנו לעשות את זה, נזכרתי שעוד יש לי חבר בבית הספר ושיהיה עלי להיפרד ממנו אבל נכון לעכשיו אני צריכה לסיים כמה שיותר מהר עם הסיפור הזה ולחזור הביתה.
ברגע שיצאנו לרחוב הראשי גיליתי שהכיתה שלי מצטופפת ליד הקיוסק, יש לנו כיתה קטנה עם עשרה אנשים בקושי, וביניהם היה כמובן החבר שלי, פרד.
"בוא נחכה קצת." ביקשתי משון אבל הוא הניד בראשו בשמחה ואמר: "חבר שלך שם? טוב מאוד. תציעי לי עכשיו."
נאנחתי והתחלתי לבקש אבל הוא לחש לי: "בקול רם יותר."
הרמתי את קולי והוא לחש: "בקול רם יותר."
הרמתי את קולי לצעקה והוא עדיין דרש: "בקול רם יותר."
עכשיו התעצבנתי וצעקתי עליו בכעס שלא היה ניתן להסתיר: "רוצה להיות חבר שלי?!"
"כן!" הוא צעק וסחף אותי לנשיקה ולאמצע הכביש, האנשים הביטו בנו וצחקו אבל פרד רק הביט בי ואמר: "איך יכולת?" וברח.
רציתי ללכת בעקבותיו ולהסביר לו אבל שון לחש לי: "עוד טובה, עכשיו את תכניסי אותי לכיתה שלך או שתנשרי מבית הספר."
"אני אנסה." לחשתי לו והוא לקח אותי משם, לעשן מריחואנה ולשכוח מכל הבעיות שהוא הכניס אותי אליהם.