נצח: פרק שניים-עשר
דימאן היה המום. הוא לא רצה להאמין במציאות. השרשרת משכה אותו אליה.. זאת אומרת שהוא לא מאוהב בה? הוא רצה להוכיח לעצמו אחרת. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לו, שהשרשרת מבלבלת אותו ומרחיקה אותו. הוא לא רצה להאמין בזה, ומשיכה חזקה בבטנו גרמה לו לרצות להקיא. הוא הרגיש איך הדם נוזל מראשו והוא נשך את פנים לחייו בחוזקה. הוא הרגיש בקיא מטפס באלימות בגרונו, וכאילו איש יושב ומכה את דפנות בטנו.
**
ידעתי שהשרשרת קבורה מתחת לאתר הבנייה הזה, וכמה רציתי ללכת לשם ולהוציא אותה. לואי אמר לי שזה יעבור עם אני אצליח לעמוד בדחף הזה, הוא אמר שהוא כבר דיכא אותו. בשלב הזה, אני זוכר, שלואי השיל את עורו האנושי ונבלע ביער. הוא הרפה..
לואי הצליח לדכא את הדחף הזה עד ששכח ממנו. זאת הייתה המטרה שלי בימים המייסרים האלו.
אני זוכר שלא הצלחתי לעמוד בדחף הזה. הוא כירסם בי לאט לאט ולקח איתו את האנושיות המועטה שבי. נכלאתי בתוך גופי האנושי. נשמה מיוסרת ופראית בגוף עדין, הרגשתי לא שייך אליו, לא שייך לשום מקום חוץ מליער האפל שבחוץ.
אני זוכר שהייתי יושב, שעות על גבי שעות, ובוהה ביער עם סיגריה ביד; מנסה להכהות את הכאב. ישבתי וצפיתי בכמיהה ביער האפל שהיה כל כך רחוק ממני אבל קרוב.
אני זוכר שהייתי הורג. הייתי תופס אנשים רגילים ומסכנים שטיילו ביער, ומוציא את הקרביים שלהם החוצה. קיוויתי שזה יהרוס את שארית האנושיות שבי, יגאל אותי מייסורי, ויעזור לי להשתנות בחזרה לגוף שהייתי כמהה אליו.
לריצה בלילה הקריר של היער; לרעשים הקטנים של העלים היבשים נמעכים תחת רגלי; לריח הטחב, הפטריות, ולחיים האחרים השורר ביער.. התגעגעתי להכל, ובמיוחד לפרידה מהדחף הבלתי מוסרי הזה שדף אותי לכל כך הרבה דברים נוראים.
הייתי אומלל עד שפגשתי אותה. נערה בעלת שיער אדמוני שהייתה מתהלכת בסביבות ביתי. ידעתי שזה לא במקרה. הבית שלי בתקופה הזאת, אם אפשר לקרוא לזה "בית", היה נמצא במעבה היער, עמוק בתוך היער שרק אנשים משועממים למדי, מטיילים או סקרנים היו מתקרבים אליו.
ניהלו מערכת יחסים מוזרה. היה בינינו סוג של הסכם ושגרת יום. אני ישבתי בחוץ, היא טיילה, והבטנו אחד בשני.
עיינים ירוקות מלוכסנות, נמשים בהירים על אפיה הישר ושפתיים דקות ורפות היו לה. לפעמים היא הייתה יושבת בקצה היער ושרה לה, מרגיעה אותי ככה בשירה שלה. עדינה ומסתורית. הייתי מאוהב.
אני זוכר שישבתי בחוץ, חיכיתי לה וכשהיא הייתה מופיעה בשדה הראייה שלי ומחייכת, לא הפסקתי להביט בה; אוספת פטריות, מסתכלת עלי, מטיילת, שרה בשקט, רצה אחרי ארנבות בילדותיות.
עד ששמתי לב לכך ששרשרת מוכרת קיפצה על צווארה. זינקתי עליה והרגתי אותה בו במקום.
מגואל בדמה והמום, מתהלך כסהרורי, קברתי את השרשרת בחזרה באתר הבנייה וסוף סוף השלת יאת עורי ונבלעתי ביער לתקופה יפה חדשה.
**
הזכרונות גרמו לדימאן להצטמרר. הוא לקח את השרשרת מידה של אליסון, וברח חזרה לאן שרגליו לקחו אותו.
תגובות (12)
בונגאלך אני אוהב את הסיפור הזה!!!!!!!!איפה ההמשך?!אני רוצה המשך!
ולא כל סיפור צריך להיות עם פואנטה…תראי אותי למשל עם 'הסיפור שאינו נגמר'
עזבי בעצם זה לא דוגמא…
יודעת מה?!שכחי מזה!פשוט תעשי המשך וזהו!:)))))))))))))
יש לו מלא סנטרים…
את צוחקת?!?!?
הפרק מהמם!!!
אני מתה על הסיפור הזה, תמשיכי מהר למה עם לא אני כבר ימצא אותך וזה יהיה מסוכן…..
(=
אופיר!! יאא לאן נעלמת? ומה שלום התינוק?
יואו התגעגעתי בחור!! וכן, אני עושה המשך.. עוד לא נמאס לי P:
וספיר? כל הכבוד על ההתמדה :) את עושה לי את הימים!
ותודה, אמרתי כבר? והיי, להכין אקדחון ליד המיטה ליתר ביטחון? ;)
עם אני לא אראה פרק נוסף בזמן הקרוב אני חוששת שתצטרכי להחזיק אקדח ליד המיטה…..
אומיפאקינגגאד.
את יודעת שאת פשוט דורשת מכות?!
בא לי פשוט… להעיף לך כאפה לפרצוף!!
הפרק מושלם בטירוף!
הוא מפחיד, הוא מלחיץ, הוא יפה, הוא מותח, הוא מהממם, והוא מושלם.
ואני לא מרשה לך להגיד עליו משהו רע, כי אחרת באמת תצטרכי להחזיק אקדח ליד המיטה.. חח אבל אני לא הולכת להרוג אותך. אחרת מי ימשיך את הסיפור..? ;) חח
הכתיבה שלך מעולה ומדהימה אותי כל פעם מחדש.
מאיפה כל הרעיונות האלה? זה לא פייר אפילו.. :\
חח אבל אני מוכנה לנסות להבליג על זה אם תמשיכי. אה, איך אני? ;)
סיפור מהמם. את חייבת להמשיך מיד.!
-מדרגת-
❤
רוז טוענת שהפרק היה מעולה ומציגה נימוקים לכך, להלן:
ראשית, היא טוענת שהכתיבה שלי מעולה.
שנית, היא טוענת שהפרק היה מפחיד,מלחיץ,יפה,מותח,מהמם ומושלם.
ובנוסף, היא ממליצה לי להחזיק אקדח ליד המיטה, אני מניחה בשביל הגנה עצמית מפני קוראים מתוחים שצריכים לעבור אצל פסיכיאטר.
חוץ מזה, רוז החליטה לדרג את הפרק, בדירוג חמש.
לאחר מכן, היא מתלוננת על כך שזה לא פייר שיש לי רעיונות מחורבשים.
לסיכום, עלי להמשיך את הסיפור..
כרגע ניתחתי את התגובה שלך!
שיעורי לשון מתחילים להשפיע עלי יתר על המידה ._."
אז תודה!
אמרתי כבר שאני אוהבת אותכם קוראים אשר זקוקים לפסיכיאטר, שישלחו אותי בקרוב למוסד עזרה לנפגעי חרדה? ♥
יויו האקדח לא יעזור לך נגדי אני אשלח טרנטולות שישדדו לך את כול הבית וישאר רק מחשב !
כי את צריכה להמשיך אם לא אני אמצע ערפד שימצוץ לך את הדם ואז תמותי ….
ואז תהיי ערפד עם חיי *נצח* ( מזכיר משהו?) ותהיי חייבת להמשיך בגלל שעמום )
חחחחחח לינה, תקראי לי יולי ^^
ממתי את קוראת את הסיפור שלי? התחלת לקרוא שוב? :)
שכחתי לגמרי ממנו, אז קראתי הכול כולל הכול והכול מהתחלה…
יולי מותק ('מותק'.. בעע.. איזה מילה מגעילה.. חח אבל אני לא רומזת שאת לא מותק או משהו..),
הניתוח שלך היה לא משהו, סורי.
אני מתלוננת על כך שיש לך רעיונות מדהימים (ביופיים), לא מחורבשים.
שיעורי לשון לא עושים לך טוב..
חח סתם.. ;)
ואהבתי את הניתוח בכל מקרה.! :)
ראיתי שהמשכת!! הולכת לקרוא..!
❤
וואו! מדהים!
תפסת אותי לא מוכנה עם הרצח של הילדה הקטנה בסוף!… לא האמנתי שהוא עשה את זה! תפנית מרתקת, מזעזעת – אבל מרתקת! זה גורם לי להריץ עניינים קדימה, אם הקשר בינו ובין אליסון באמת מושתת על אהבה, אם התקרית שבעבר עלולה לחזור על עצמה… פרק מדהים! אחד הטובים!
ו… אהמ אהמ!
"פרק העלוב, חסר הפואנטה וטיפה משעמם.." ?!?!?!
אני מצטרפת אל רוז! אני גם חשה בדחף הזה להעיף לך סתירה! ולהגיד לך, גבירתי, שהכתיבה שלך, הרעיונות המקוריים שלך ודרך הניסוח הייחודית שלך פשוט לא מאפשרים לפרק (לא משנה איזה) להיות כל-הדברים-שציינת-למעלה.
עכשיו, אחרי שהבהרנו את הנקודה הזאת, אני רצה – טסה יותר נכון – לקרוא את הפרק הבא! D:
טוב כולם כבר אמרו את כל מה שאני חושבת בערך… אז כל מה שנותר לי הוא פשוט להסכים: ~מהנהנת בפראות~
חחחחח פרק מדהים! את כותבת מעלף-מקסים-מהמם ועוד כל מיני מחמאות שמתחילות באות מ'… ;)))
קיצר, תמשיכייייי