נצח: פרק שמונה

הוא רצה להלכות את עצמו. איך יכול היה להיות כל כך חסר רגשיות? איך היה יכול לתת לדחפים שלו לפעול ולא לחשוב בכלל? הוא התעצבן והרגיש כאילו עוד רגע יתפוצץ. כעסו ותסכולו הגיעו לכל עצב בגופו, לכל שריר, לכל גיד, לכל נשימה שלו.. הוא פשוט קם וזרק את כיסא העץ על האח. שרירי ידו נמתחו בתנועה חדה, הכיסא נרפה מידיו בתנופה חזקה, והרעש שלאחר מכן לא היה פחות מחריד. הכיסא התפרק לשלושה חלקים, רגלי העץ המגולפות אשר החזיקו את הכיסא על מקומו, המושב המצופה לכה והמשענת המגולפת גם כן. הוא אהב את הכיסא, כנראה בגלל שגילף אותו בעצמו מעץ מהגוני.
הוא העביר יד בשיערו ביאוש ורכן ליד שברי הכיסא. ידו נשלחה ואחזה באחד מרגלי הכיסא, עוברות בעדינות על גילופי העץ המשוננים; זאת הייתה רגל שהקפיד לגלף בה צורות וסימני לחשים שאהב לעסוק בהם בזמנו הפנוי, כמובן לחשים לא מזיקים, אלא מועילים. כמו דברי מרפא. ידו נתקלה בצורה אליפסית, שלושה קווים חצו אותה, סדקים כתוצאה מהזריקה. הוא עצם את עייניו בתסכול ושמט את רגל העץ, מונע מעצמו להמשיך ולבחון את הנזקים שגרם בעצמו.
הוא התיישב ליד המיטה שלו, נשען עליה ומחבק את ברכיו קרוב ללוח חזו ונאנח באומללות.

אליסון שיפשפה את עיניה בעייפות ונתנה לכל הזיכרנות והמחשבות לשטוף אותה בעדינות. מבטה נח על התקרה של המערה האפורה והיא שמה לב לרהיטים חדשים שריהטו את המקום בו הייתה, אבל היא עדיין ישנה על אותו מצע של עלים יבשים, למרות שמיטה קטנה עמדה בקצה השני של החדר, ליד קיר מערה מחוספס, שעל צידו הייתה מנורת קריאה ושולחן קפה קטן. היא פיהקה והתרוממה, שולחת את רגליה קדימה לדלת היציאה ודוחפת את עצמה מחוצה לה. היא התמתחה ואור השמש ליטף את פניה. אליסון הביטה בעצים שהקיפו אותה. אותם בעצם, היא אילצה את עצמה להתמודד עם נוחכותו של מישהו אחר ב"בית" הזה, אולי בגלל שהיא נמצאת כרגע אצל..היא הפסיקה לחשוב על זה. היא חזרה להביט בעצים, עצים ירוקים ומדהימים, שציפורים צבעוניות מצייצות בין ענפיהם הבהירים. זה היה מקסים. המראה נסח בה שלווה והרחיק אותה מין צרותיה והפחד שלה. היא הניחה לעצמה להתמוגג לתוך המראה הזה ולנשום את האוויר הצח של בוקר יפייפה.

הוא שמע דלת נפתחת. הרעש עורר אותו מכל הדיכאון הזה והבהלה הכתה אותו נגרמה לנשימתו להעתק.
אולי היא הולכת? היא התעוררה והלכה? או שזה מישהו, אויב, נכנס פנימה?
הוא מיהר לקום בסירבול ונפל כמה פעמים על המיטה, דחף את עצמו אל הדלת ורץ כמה צעדים עד לחדר בו ישנה. הוא התנשף לרווחה שגילה אותה עומדת בחוץ ומחייכת למראה הנוף. היא הייתה.. מדהימה. הוא לא יכל לתאר מה הוא מרגיש לידה, אבל ככל שהיא הייתה כאן איתו, הוא הרגיש שלם, לא היה אכפת לו יותר שהוא שונה ממנה, כאשר ראה אותה מחייכת. הוא לא רצה לעצום את עיניו אפילו לרגע בכדי לגרוע מהמראה הזה. היא הסתובבה,
"אולי כדאי שנדבר?.." שאלה בהיסוס קצת גלוי.