נצח: פרק שלוש-עשר

גשם זלעפות התחיל לרדת. הוא פלט נחרת צחוק לנוכח הצורה הקיטשית בה הכל מתנהל.
שיערו השחור נרטב על מצחו, מעילו היה ספוג מים ומכנסיו המודרניים איפשרו למים לחלחל ולגעת בירכיו שהיה נדמה לו שאיבד תחושה בהן. פניו התעקמו במבט מעורב; כעוס, משתוקק, מאוכזב.. הוא תקע את ידיו בכיסי הקפוצ'ון שלו ומשך את הקפוצ'ון מטה. כל הזיכרנות הכאובים של אותה תקופה שחורה צפו בראשו וצימררו אותו. הוא נאלץ להיזכר בהם, להרגיש אותם על בשרו.
**
דרווין הביט ביידי במבט מפלצתי. אפשר היה לראות את הטירוף שלו דרך עיניו בלבד. שנינו היינו שותתי דם, והסיכוי האחרון של דרווין להשיג את השרשרת מידי היה להפיל אותי לקרקע ולהלום בי, לאחר שהבין שאינו יצליח להשיג אותה באיומים או בדיבורים. הוא חשף את שיניו ונהם.
צחקתי, תפסתי את בטני בשתי ידי האנושיות וצחקתי. הנחתי לראשי להישמט אחורנית וצחקתי, בקול רם. צחקתי בקול מתגלגל שהרעים באותו מדבר שטוף שמש, באותו מדבר שומם. דרווין היה המום, הוא הביט בי ולאט-לאט האיום של שיניו החשופות נמחק מפניו. עיניו אומנם עדיין היו חדורות מוטיבציה להשיג את השרשרת ולהורגי, אבל הוא היה המום ומבולבל.
למה צחקתי, אני איני בטוח. אני חושב שבגלל שהצחיקה אותי העובדה ששנינו נוהמים אחד על השני כחיות, מה שאנחנו, אבל נמצאים בגופנו האנושי; בגלל שרשרת.
הנושא עצמו ריתק אותי תמיד, שיעשע אותי ונתן לי תעסוקה ופרנסה. אני זוכר שחייתי עוד בפרברים הייתי מוכר לאנשים סיפורים שכתבתי על אודות הדבר, והם חשבו שאני חשבתי עליהם בעצמי, אבל פשוט סיפרתי מחצית קטנה מסיפור חיי. מרתק.
דרווין הוא מדען, אני חושב. לא עיניין אותי הנושא בו הוא עוסק. משהו על תאוריה שנקראת "אבולוציה", מחזור חיים וכל הבולשיט הזה. זה בהחלט לא יעזור לי בחיים; ככה הנחתי באותה תקופה.
צחוקי גווע, והותיר את שנינו ללא מילים. שפתו התחתונה של דרווין רטטה וחשפה ניבים לבנים מקצוות פיו היבש. עיניו בעלות המבט המטורף בהו על כיס מעילי, שם נחה השרשרת. אני בעצמי התפתתי לתלוש אותה משם ולחוש שוב את העליונות הזו. לעולם לא הבנתי איך לואי הרפה מהדחף המטריף הזה שרודף אותי, את כולנו, במשך שנים, עשורים ממשוכים, ואפילו חיים שלמים.
דרווין תקף.
**
דימאן שיפשף את ידו מעומק הזיכרון, חושף צלקת מעוגלת על מפרק ידו; סימני נשיכה אכזריים.
הגשם חילחל לכל עצם בגופו ולא ממש תרם לאווירה. הוא התחיל להיבלע במעמקי היער, נותן לרגליו לשאת אותו למקום המוכר שלו, לדירתו הישנה במעבה היער.

עייניה של אליסון נפערו מעומק ההלם וללא מחשבות מיותרות שרק יבלבלו אותה היא מיהרה לצאת אחריו. למה היא רצה אחריו, היא לא ידעה.
לא עדיף לא להשאיר אותו לבדו שם ולחזור לביתה, להעמיד פנים שזה מעולם לא קרה?