נצח: פרק שבע

ומולה עמד נער.
הוא בחן אותה בקפדנות, והיא אותו. עייניהם שוטטו אחד על גבי השני. הוא לא ידע מה היא מרגישה, כעת, שהיא רואה אותו. אבל הוא נזכר בכל הפעמים אשר ראה אותה; מביטה מין החלון, רועדת בגלל עיניו הנעוצות בגבה, נועצת את שיניה בשפתיה. הוא לא אהב שהיא נשכה את שפתה, הוא חשש שתפגע בשלמותה. עם הייתה שלו, היה מעיר לה על כך.
הוא סקר אותה, מנסה למצוא מבט או תזוזה אשר ירמזו על מה שהיא חשה כרגע. שיערה הערמוני היה אסוף על כתפה בצמה פרועה, מה שגרם לה להיראות חיננית במקצת. שפתיה הוורודות היו קפוצות, בעוד שיניה הלבנות נושכות את שפתיה, מה שמרמז על חשש או על מחשבות מרובות. עצמות לחייה הגבוהות היו אדומות במעט, כאילו היא מסמיקה, כנראה היא מובכת או שחם לה. אפה הסולד היה אדום, ככה שהוא כעס על עצמו שלא כיסה אותה במצע רב יותר. תווי פניה העדינים והמסותתים גרמו לו לרצות להניח את ידיו על פניה ולא לעזוב, להישאר איתה לנצח..ועיניה הירוקות נעצו מבט מרוחק בו, מבט קרוע. הוא הרגיש כאילו מישהו דקר אותו בלב ומעך את בטנו, ההרגשה הצליפה בו כמחטים מאיימים. הוא הרגיש בבחילה מטפסת במעלה גרונו, מאיימת ומכבידה על לוח חזו.
היא חוששת? שאל את עצמו, מפחד מהתשובה. הוא דרש מעצמו הרבה אומץ בכדי לשאול את השאלה הזאת. "היי," אמרה, בקול עדין ומתנגם שגרם ללב האבן שלו לרטוט. לחזור לחיים בצהלה ששצפה וגאתה בכל גופו בתחושת ניצחון נעימה. קרביו להטו והבחילה שלו נעלמה, הוא הרגיש טוב. הוא הרגיש שלם.
הוא פתח את פיו לענות לה, אבל נראה שגופה התאבן. עיניה היו נעוצות בעיניו במבט חודר וקרוע לרווחה, יותר מהקודם. הוא הצליח להבחין בקרנית עינו משתקפת בעייניה-
פס שחור מזדגג סביב והורס את ים השנהב שהתפרץ ליד אישונו, כטיפת ערפל שחורה המתרחבת מדי פעם ומתקטנת.
הוא ידע איך נראת עינו, למה הוא חייב לראותה שוב? למה הוא צריך לסבול את התזכורת המצלקת שהוא אינו כמוה? שהוא שונה? זה הצליף בו כשוט, עורר אותו ממחשבותיו שהכל יסתדר בינהם ויהיה מושלם וניער אותו למציאות שלא רצה להכיר בה. היא מפחדת ממנו, מין הסתם. איך הוא ציפה כשתגיב? הוא לא ציפה. הוא ראה את הדמעות השקופות מתאספות סביב עייניה שלה ומאיימות לזלוג. הוא נחרד מעצמו. איך יכל לא להתחשב בה כל כך?
הוא מיהר להתנתק ממנה ופסע בצעדים מהירים וגדולים לתוך החדר ממנו יצא, טרק את הדלת וקבר את ראשו בין ידו בייאוש.

אליסון התפרקה. גופה נפל מוטל את המצע שהכין היצור שהחריב את חייה, שהציל אותה כעת ממוות בטוח אבל החריד אותה. היא החזיקה את ברכיה קרוב אליה, מנסה להרגיע את עצמה ולהכחיש ללא לדעת את המציאות ולהדוף אותה מעליה. המחשבות שלה השתוללו בתוך ראשה באכזריות, מנקבות את ראשה ומכירות בכאב עמוק. היא לא הצליחה לבכות, למרות שרצתה. ההלם שצף בה.
כל זה, ביחד עם הכאב הפיזי.. היא לא הצליחה לשאת בזה, וחזרה לתת-הכרה.