נצח: פרק עשר

שניהם ישבו כששולחן מפריד בינהם, שולחן לבן עליו מונחות קעריות מלאות אוכל.
הוא ישב כשמרפקו שעון על ברכיו, וראשו שעון על ראשו. אליסון ישבה שידיה תוחמות את הספה שעליה ישבה ורגליה מונחות כשרווח בין שתיהן.
אליסון פתחה את פיה, "מי אתה?" שאלה, את השאלה הברורה מעליו.
הוא נאנח. "זה הולך להיות ארוך.." סינן, נשען אחורנית והניח את ידו על ראשו.

"נולדתי לפני חמש מאות שנה, בוונציה שבאיטליה. אימי זרקה אותי מהבית ליער, וגדלתי לבד, ניזון מבעלי חיים, עד שנתקלתי בעוד אחת כמוני, שמו היה לואי. הוא לימד אותי כיצד לשרוד ואימץ אותי אל חיקו. לעולם לא הייתי אנושי, אליסון. נולדתי ככה, כמו שאני. אני.. יצור. כל קיומי נתלה על דבר אחד, שרשרת מזורגגת שאחראית להמשך חיי. השרשרת מעניקה לי חיי נצח, בגוף חייתי בדמות זאב, והעיינים שלי הם הסמל לזה. הן ככה כדי להעניש אותי על זה שלא הלכתי לגיהנום וברחתי מין המוות, הן סמל פולחן ומושכות את בני מיני מקילומטרים. אני לא חי בלהקה, כי זה מסוכן. כל עוד השרשרת אינה בשטח, אני תקוע בגוף זאב. כל היא בשטח, אני חוזר לגופי האנושי ומטרתי היא להשיג את השרשרת, כי עד שלא תהרס, בני מיני ימשיכו להילחם עליה כדי לזכות בכוח עליוני על כולנו. במשך שנים נלחמנו עליה, בקרבות עקובי דם ומזוועים, בהם אח הורג אח.
"השרשרת ניזונה מאיתנו. כל עוד אנחנו חושקים בה, היא ממשיכה להתקיים ומתחזקת מרגע לרגע, וככה מושכת אותנו אליה. השרשרת הגיעה בדיוק כפי שאנחנו הגענו אל העולם, בדרך בלתי ידועה שהשטן יודע מה הלך שם.." פתח, אומלל מעצמו ומבועת מהאמת שהכאיבה לו. הוא הביט בה, וראה אותה מנקבת את מבטו בעיינים קרועות לרווחה. היא רצתה לדעת עוד, הוא ראה את זה עליה.
אליסון לא יכלה להסביר מה היא מרגישה כרגע. היא משתוקקת לדעת עוד ולהישאר בקרבתו של היצור הזה, אבל גם אדרבה- פחדה ממנו ורצתה לברוח ממנו.
הוא דיבר על שרשרת מסוימת..לפתע הרגישה במשקלה של השרשרת על צווארה, לוחצת על לוח חזה ומקררת את הלהט שהצליף בה. בטנה התהפכה והיא רצתה להקיא.
"איך קוראים לך?.." שאלה.
"דימאן צ'ארלס." ענה, מופתע מהשאלה קלילה שזרקה אליסון לאחר ההסבר הלא-הגיוני שלו. הוא ציפה שתברח מפניו אבל נראה שעיניה בערו במין להבה כזאת.
"דימאן. דימאן צ'ארלס," ניסתה את שמו בפיה. השם העביר בה רטט, והוא נשמע ישן. "למה אתה עוקב אחרי? ממתי? איך אתה מכיר אותי? מה אתה רוצה ממני?" התחילה להשליך עליו שאלות בקצב, היא רצתה לדעת עוד. הוא סיקרן אותה, וגם תגובתה כאשר פגשה בו.
הוא גיחך. "אני לא עוקב אחריך, אני פשוט אוהב להימצא בקרבתך. את לא זוכרת בעצמך? את נהגת ללטף את ראשי בחורפים, בגיל צעיר, בעודך ישבת בנדנדת הגלגל השחורה והבטת בי. את לא הראית סימני חשש, ונראית מקסימה. היית שונה. אני לא רוצה ממך דבר חוץ מקרבתך.. אני פשוט.." הוא רצה להגיד את מה שחש כלפיה, איך לשונו נבלעה בפיו והוא לא מצא מוצא. "..מחבב אותך." פלט. הוא לא רצה להגיד את זה. הוא רצה להגיד לה שהוא אוהב אותה..
היא הצליחה לחלוב חיוך, "למה אתה גר דווקא במערה?" שאלה, והחשש עזב את פניה ואת נימת קולה.
הוא חשב לרגע. "אני מניח בגלל שעם הייתי גר באמצע העיר, בתור זאב, זה לא היה הולך לי במיוחד."
היא צחקה.
הוא צחק.
והם חייכו.

**
אליסון דפקה על דלתו של דמיאן. בשקט, מפחדת להעיר אותו עם הוא כבר ישן.
"כן?" נשמע קולו. היא פתחה את הדלת בעדינות והביטה לתוך החדר בהיסוס.
החדר היה מורכב מיטה גדולה, שמצעיה היו כחולים ופסים לבנים חצו אותה. שולחן כתיבה חום היה מול המיטה, מנורת פלורנס מאירה על דפים לבנים וספרים בעלי כריכה אדומה או ירוקה לחילופין.
"דיברת על שרשרת.." הזכירה, "היא דומה לזו?" שאלה בעודה שולפת את השרשרת אשר נחה על צווארה, מתחת לחולצתה, כבר יומיים.
הוא החוויר.