נצח : פרק חמש

נמאס לאליסון לברוח. למה היא פה ביער? היא נשכה את שפתה ונעצרה. הרימה את רגליה ונעצה אותן עמוק באדמה, כדי לא לתת להן להקשיב לקול קטן בתוכה שצווח לעזרה. שצווח לעוף מכאן. שאומר לה שמשהו לא בסדר. השרשרת יהלום התנדנדה על צווארה.
גרונה צרב, קרביה שרפו, בטנה נקשרה באלפי קשרים מסובכים שגרמו לה לחוש בלהט רותח לא נעים בכלל, שצרב ושרף כל חלק בה. שכאילו שתה ממנה בתחושה חמה מעיקה. עגלי-זיעה עדינים נגרו ממצחה. היא הרימה את מבטה לאט והתמקדה בקבוצה האורנים, מקור הרעש. אליסון בלעה את רוקה והקשיבה לקול הטפיפות האלימות שהתקרבו מרגע לרגע. היא נעצה את מבטה חזק, לא מניחה לדבר להסיט אותו ונשמה עמוק נשימה נרעדת. היא ציפתה שחיה ענקית תקפוץ עלייה מהאורנים ושתשטח אותה על האדמה. היא כבר החלה לדמיין את הריר הניגר מלוע החיה על פניה ועל הטפרים המאיימים שיחרטו עמוק באדמה לצידי ראשה, על חום הגוף של הטורף הלא אמיתי שיצרה לעצמה, את הלהט ששצף בה מתגבר.. את הכל היא דמיינה וצפתה מראש.
אך דבר לא היה נכון. דבר לא הכין אותה ליצור שקפץ מהאורנים. את אותן עיניים מדהימות שתמרנו אותה, שהעיפו אותה על האדמה וגרמו לראשה להיחבט ברעש על אחד הסלעים. היא הרגישה בחום מתגבר, שורף אותה ומלהיט את קרביה בתחושת שרפה מעיקה. היא הריחה את הדם שניגר מראשה כזרזיף.. היא הצליחה להבחין באותן עיינים זהובות שגרמו להכל להיראות טוב. היא התמקדה בהן;
יפיפיות. מלהיבות. זהובות. זהוב שונה, זהוב מלא בצבעי השנהב, אך אישונן נראה כטיפת גועש שחורה. טיפה מלאת חיים שסחפה אותה פנימה ושאבה אותה ללא רחמים. קן מקוקו בצבעי השחור, שלפתע נראה מלא חיים, עיטר את העישון ונראה כאילו טיהר אותו והוסיף לו יופי.. היא נשנקה ונתנה לעצמה לאבד את השליטה על עצמה, הרפתה את החבל ונתנה לגופה ליפול לתוך השחור הלא נגמר..

הוא הביט בה. ליקק את שפתיו, מעביר את לשונו על שיניו. הוא התגעגע לפתע לתחושה המוכרת של הניבים שהיו צובטים את לשונו. תקף אותו דחף והוא מישש את שיניו, שהפכו למרובעות ושטוחות. ידיו שוטטו על השיינים הלבנות הבוהקות שלו, במין טראנס שסחט אותו. הוא הרגיש כאילו דחפו אותו להסגר. הוא איבד את פראותו ופרוותו הבוהקת נעלמה והשאירה אותו חשוף ופגיע למעשה האדם.
מחשבותיו חזרו לנערה ששכבה על הקרקע, בעוד גופה מפרכס קצת. הוא השתטח על הרצפה לצידה. "שלום. אני זוכר אותך.." לחש, והעביר זכרונות מטושטשים בראשו.
לנערה קראו אליסון, הוא נזכר במעומעם. הוא סקר כל זיכרון מלהיב ששטף אותו ברגע שהביט בה;
אליסון הולכת ברחוב המרוצף, מבוהלת. הוא ידע שהצליח להריח את רגשותיה- אבל התבלבל מיד ועזב את זה. למרות שהמשיך לעקוב אחריה. ראשה נע מצד לצד וחזהה עלה במהירות. הוא ידע שהיא מבוהלת קצת. האם היא מרגישה בו? הוא הרגיש פראי ולא נשלט באותו רגע ומשהו בו רצה לזנק עליה ולסחוב אותה משם. אבל לא לאכול, לשמור.
הוא נזכר בה יושבת במין כלוב, שמוחו האנושי כעת הצליח לזהות כביניין בית-ספר פשוט. הוא הביט בה דרך חלון גדול שהיה פרוס על קיר שלם. ראשה מונח בין כפות ידיה, שמוט. רגליה טופפו על הרצפה בחן, שגרמו לו לחייך כעת- חיוך אנושי לחלוטין. שונה מאשר הקודם לו.
הוא הסיט את המחשבות החייתיות שלו, והבין. הוא התאהב באנושית הזאת. ברגע שהבין זאת, הוא הרים את גופה וסחב אותה. הוא לא ידע לאן, אבל הוא הלך, נשלט בידי האינסטינקטים שלו.