נער ונערה (: – פרק 2

דניאל ואביו חזרו הביתה, ובדרך לא דיברו בכלל. כל אחד חשב מחשבות משל עצמו. דניאל, עוד היה המום מכל מה שקרה לו ולאביו בכרכרה, וגיא (אבא שלו) פשוט היה מתוסכל ולא הבין מה קרה לו.

"היי אמא" אמר דניאל בעדינות. הוא לכח את כיסא העץ שהיה מונח לצד המיתה, והתיישב אליו. "איך את מרגישה?" הוא שאל. "אני בסדר.." מלמלה ג'ין. "אמא, על תשקרי לי. מה מציק לך? את רוצה ללכת לבית-חולים?" שאל דמניאל בחשש. הוא כל כך פחד מגורלה של אמו, שלפעמים לא היה נרדם בלילה. הוא תמיד היה עסוק במחשבות על 'מה יקרה אם היא…' ו'איך אני אסתדר אם היא…'. אבל הוא אף פעם, פשוט אף פעם, לא ביטא את המילה: למות. היא הייתה 'מילת הסטן' כמו שנהג לקרוא לה. ג'ין הסתכלה על בנה, והיא הרגישה מחנק בגרון. היא ליטפה לדניאל את היד, ותוך כדי זה אמרה:"דניאל אהוב שלי, אתה יודע שעוד מעט אני אמות ו-" "אמא!" צעק דניאל המזועזע. "דיי להגיד את זה!" "דניאל תן לי לסיים, טוב?" היא לא חיקתה תשובה, חהמשיכה:"כמו שאמרתי, עוד מעט אני הולכת למות, ואני רוצה שתדע, דניאל, כמה דברים מאוד חשובים, שכבר הייתי אמורה להגיד לך, אבל.. טוב האמת שפשוט, פחדתי ממה שאלול לקורות לך." דניאל נהייה מטוח. 'מה זאת אומרת, דברים חשובים?' חשב. "בקיצור…" אמרה ג'ין. דניאל ישב על הכיסא ליד אמו, והקשיב לדבריה הייטב. לאט לאט, ככול שהיא המשיכה לספר לו את ה'דברים החשובים' שהיא הייתה חייבת להגיד לו, דניאל נהייה מטוח יותר, והרבה, אבל הרבה יותר מפוחד.

**********************************

אנג'לינה (או ג'יג'י כפי שהייה נהוג לקרוא לה), ישבה מתחת לשולחן כתיבה הגדול שלה, וכתבה ביומנה את כל הדברים שקרו לה היום. היא לבשה מכנס טרנינג שחור, וגופייה אודומה. שערה היה אסוף בגומייה, וכשכתבה, היא הייתה מרוכזת כל כולה. לבסוף, היא קמה על רגליה, והניחה את היומן במגירה. ג'יג'י פתחה את החלון הגדול שהיה בחדה, והניחה לרוח הקרה להכנס. היא הריחה ריח של גשם, והסתכלה בהרים הרחוקרים, שמלאים בשלג. היא יכלה להשבע, שראתה את הוריה על אחד מאותם הרים. 'הם בטח נהנים עכשיו..' חשבה. היא הרגישה צוויתה קלה של געגוע, אל הוריה.
"אולי אני אבוא איתכם?" היא שאלה אותם יום לפני הנסיעה. "ג'יג'י מותק, את יודעת שאת צעירה מידי" אמרה אמא, וליטפה את ראשה של ג'יג'י."חוץ מזה, לפני שתספיקי לשים לב שהלכנו, כבר נחזור." הוסיף אביה. "בטח שאני לא אשים לב שתחזרו.." מלמלה ג'יג'י.
צלצול טלפון קטע את מחשבותייה. "הלו?" ענתה במהירות. "אה.. היי ג'יג'י.. זה ניק.." ענה לה קול מהוסס. "היי ניק. מה נשמע?" היא שאלה. למרות שממש לא עניין אותה באותו הרע מה שלומו. "אני בסדר. אה.. ג'יג'י, את רוצה לבוא איתי לסרט היום בערב?" שתיקה. האמת, שלג'יג'י בכלל לא היה כוח ללכת לסרט. אבל ניק היה כל כך נחד אליה, במיוחד הוא. "בסדר.." ענתה. מייד אחרי זה היא הצטערה שאישרה את הגעתה. "אוקיי.. אז אני אבוא לאסוף אותך ב7. בי!" הוא ניתק. ג'יג'י לקחה נשימה עמוקה, והחיליטה בליבה שזה טוב שהיא יוצאת קצט מהבית.

"היי!" קראה ג'יג'י כשנכנסה למכונית. היא התיישבה ליד ניק, ואבא שלו (ג'ו) ישב מקדימה. "היי" ענה ניק. "שלום שלום!" בירך אותה ג'ו. ניק נראה מודאג מאוד. "קרה משהו?" היא שאלה.. "טוב האמת שכן. ג'יג'י. את לא מי שאת חושבת שאת.. זאת אומרת את כן, אבל לא מדוייק. זאת אומרת-" "מה?" שאלה ג'יג'י. היא לא הבינה כלום ממה שניק אמר, והחלה להצתער שלו נשארה בבית. ניק התחיל להסביר את עצמו, אבל ג'ו קטע אותו"טוב ילדים, הגענו, תהנו בסרט!" אמר. הוא נתן לניק 100 שקלים, והם ירדו מהמכונית. בדרך לכניסה, ניק התחיל להסביר לג'יג'י מה היא באמת. וג'יג'י כבר לא התעניינה בסרט, אלה רק הופתעה יותר ממה שניר הסביר לה…