נער החלומות. תרתי משמע

אנשים מעופפים. נחשים מפיצים אור.
אני הולכת במהירות, נדחקת בין שורות של אנשים. מישהו מסנן, "איפה המוח שלך, סתומה?!" אבל אני מתעלמת. אני חייבת להבין מה המשמעות של שאנשים המרחפים ונחשים הזוהרים.
בצורה מתסכלת, אף אחד לא שם לב אליהם. וכשאני מסתכנת ושואלת זקנה אחת עליהם, היא מתבוננת בי בזעזוע, ממהרת לדדות הרחק, בעודה פוערת את עיניה לרווחה וממלמלת, "מי היה מאמין… סמים בגיל הזה…" אבל אני שוב מתעלמת.
אני רואה את האנשים האלה כל הזמן, ואז מגלה שהם נעלמים. אני תמיד נתקלת בתגובות בוטות למדי, לכן אני לא מתרגשת ממה שאנשים מלחששים לכיווני.
נחש שחור וענקי זוהר, קופא באוויר לרגע, מתפתל לכיוון תינוק קטן שמייבב בעגלה, ובלי לחשוב אני מזנקת עליו והנחש מכיש אותי.
כאב חד צורב את ריאותיי ומסמא את עיניי. הכאב חד מנשוא. אני כושלת על הריצפה לעיניו של התינוק המבוהל עד מוות, ולאחר כמה שניות – או אולי כמה שעות, בעצם, אני מקיצה.
אני כבר לגמרי בריאה. החזה כבר לא אדום מההכשה האכזרית.
אני מגלה שאני יושבת על שפתו של אגם תכלכל־לבן, שהאדמה שלצדו לבנה. יש שקט, דממה. אני לבד כאן.
או שלא?
צעדים חרשים גורמים לי להסב את ראשי אחורה; ואז ראשי נעשה סחרחר בגלל מה שאני רואה.
זה נער בערך בגילי. שערו הבהיר גולש בבלורית על עיניו הירקרקות־תכולות, עם מבט חודר ונעים, שכרגע אני מתנסה בו. מבעד לחולצתו השחורה והנאה רואים שרירים חסונים.
כאילו הכל תוכנן מראש, אני מתקרבת אליו, יחפה.
כאילו שאני מכירה אותו, אני בהחלט מרגישה כאילו כבר עשיתי זאת עשרות פעמים – ראשי מתקרב לראשו, מייחל לנשיקה שתבוא, אבל –
רעם עז מפלח את האוויר. האדמה נשברת בינינו, וכל אחד מאיתנו צף אחורה, מתרחק, אך בעינינו מבט שמוכיח,שזה על זה לא נוותר.
לפחות עדיין לא.

הראש שלי כואב.
"את בסדר, ג'ולי?" שאלה אמא שלי בדאגה, שקיות שחורות תחת עיניה.
"מה – אני – איפה אני?" שאלתי בבעתה, "איפה ה – נחשים? האנשים העפים? ה… הבחור?" לנוכח מבטה המבוהל עד אימה של אמי, אני משתתקת לאיטי.
"את כאן כבר יומיים. את מפרכסת ומדברת מתוך שינה. הרופאים אומרים שתצטרכי ללכת לחופשת הבראה בהרים."
"מה?" נזעקתי, "לא! אמא!" ניסיתי לקום, לרכון קדימה ולחבק אותה, אבל אז שמתי לב לתחבושות שמכסות את רוב גופי.
"את די – אממ – נחבלת…" המהמה אמי בחוסר נוחות. "מאז שחזרנו מהטיול. את כל הזמן ברחת ממני, ואישה אחת אמרה שאת מדברת על נחשים – היא שאלה אם את לוקחת סמים, אמרתי לה שלא!" היא שלחה בי מבט מתרה, והנהנתי נמרצות. "ואז מצאתי אותך… כאילו… ליד אגם כזה, מעולפת… לקחתי אותך וכבר יומיים שאת כאן," סיימה ומחתה אגלי זיעה ממצחי במטלית. "והרופאים אומרים שזאת מחלה – אה – פסיכולוגית, ושאולי – " היא הדגישה, "אולי זה יעביר לך את כל החלומות וההזיות. היו לך הרבה כאלה לאחרונה…"
ואז נחשול אדיר של כעס הציף אותי. "סליחה! אם אני חולמת ומתעלפת זה אומר שאת צריכה לנטוש אותי?!"
"ג'ולי – "
"כן, ברור, ואת תמשיכי לדגמן לך, מפסיקה לחשוב שגם אני אהיה כמוך – דוגמנית – בגלל שאני כמובן אשב כל היום בבית ואחלום!" ניסיתי לעקוץ. "את בכלל לא אמא," התזתי את המילים לפני שהספקתי לחשוב על זה.
"ג'ולי…" אמא שלי, מיקה, נראתה על סף בכי. "לא אמרתי דבר כזה! את בהחלט תוכלי לדגמן, אם את רוצה. זאת ממש לא שאלה! תראי כמה שאת יפה!" היא שלפה בכיסה מראת כיס, נתנה לי ובחנתי את עצמי.
'אני בהחלט נראית משהו,' שיבחתי את עצמי.
היו לי עצמות לחיים בעט בולטות, בצורה מושכת ויפה, עיניים חומות גדולות עם ריסים משוחים בשכבה עזה של מסקרה, שפתיים שבטח כל הבנים חולמים עליהן, והיהלום שבכתר – השיער שלי. זאת תפארתי. יש לי שיער ארוך ומסולסל עם פוני בובה מהמם, שלא גזרתי מאז גיל שש – ועכשיו אני בת שש עשרה – והוא מגיע לי בערך עד הברכיים. אני ממש אוהבת אותו. הוא בצבע חום־נוטה־לאדמדם, שפעם מישהו אמר לי בלי בושה שהוא מת עליו. וגם הגוף שלי; חזה די קטן אבל מספיק מושך, בטן קטנה, שמכוסה הרבה פעמים בגופיית וי, רגליים – אהה… – רגילות, בדרך כלל מכוסות בג'ינס סקיני אפור.
בקיצור, מדהימה. זאת אומרת, לא שאני אוהבת להתגאות, אבל כשכועסים כיף לאהוב את עצמך.
"אני יודעת את זה," לחשתי, והוספתי בארסיות,"אולי אם אני הייתי במקומך, היו באים להופעה שלי יותר מעשרה אנשים."
מיד ידעתי שפגעתי בול – עיניה הפכו דומות לזכוכית וקולה נשבר: "די," ואז כל זעמה התפרץ כפי שלא התפרץ עלי מעולם, היא סטרה לי – הרגשתי את עיניי דומעות מהשפלה ואת לחיי מסמיקות מבושה. "עופי לי מהעיניים! תמיד דאגתי לך ואהבתי אותך כל כך הרבה שאפילו לא ידעת. את לגמרי כפויית טובה!" היא צורחת ומייבבת.
בלי הזמנה נוספת, אני קורעת מעליי את התחבושות, תופסת זוג קביים שעמדו ליד המיטה ויוצאת מסערה מן החדר.