נערת הצבעים – פרק שני

נערת הצבעים המשיכה לבכות וירוק העיניים ניסה לנחמה בעוד טישו, כשהבטיח שאינו משומש וכך חילץ ממנה חיוך.
נערת הצבעים ניגבה את דמעותיה והיא ירוק העיניים המשיכו לדבר, לא מודעים לסערת הרגשות שהתחוללה בי.
אני מת.
מעולם לא שאלתי את עצמי מה קורה לאחר המוות, האם זה מה שקורה?
ואז, לפתע, הזיכרון חזר אליי במהירות מדהימה, כברק כסוף הפוגע בנער צעיר באמצע ליל כהה.
הייתי אמור לעלות לשמיים אך נשארתי כאן. בשביל נערת הצבעים שלי.
"אני חושבת שאל-." שמעתי לפתע את קולה, שהעיר אותי מהתהיות והחזיר אותי אל העולם,
עולם שאיני שייך אליו עוד.
"בסדר." הוא קטע אותה. הוא בהחלט אוהב לקטוע אנשים, גם אם אין בכך צורך. נערת הצבעים חייכה חיוך זעיר והחלה לאסוף את הדפים, שוברת את חומתה.
"את צריכה עזרה?" ירוק העיניים שם לב שהתקשתה לרכוס את תיקה.
"לא, זה בסדר." היא ענתה והמשיכה להילחם עם הרוכסן. הם שתקו למספר רגעים.
"למה הם בכלל היו מפוזרים?" ירוק העיניים שאל לפתע את השאלה שגם אני תהיתי על תשובתה.
"לא חשבתי. פשוט העפתי אותם מהתיק. כל המבטים והוא…" דמעות נקוו בעיניה, מרסקות את ליבי, שכבר אינו פועל.
"יהיה בסדר." הוא ענה והיא שתקה. התיק נרכס ועיניה הפכו למפוחדות, ללא הדפים מסביבה…
כן, צדקתי, זאת בהחלט הייתה חומה.
"אולי." היא ענתה והחלה להתקדם אל עבר השער, שיחררו את כיתתה מוקדם.
"תרצי שאלווה אותך?" הוא שאל. כנראה ששחררו מוקדם גם את כיתתו.
"בסדר." הם המשיכו להתקדם אל עבר השער הכסוף בשתיקה.
התקדמתי מספר צעדים, מתכוון ללכת אחריהם.
לפתע הרגשתי משב רוח. לאחר מספר שניות הבנתי שטעיתי. זה לא היה משב רוח,
זאת סופת חול קטנה.
עצמתי את עיני בחוזקה, צועק לאוויר הריק חצאי מילים מופתעות. אני לא אמור להיות חסין לכאלה דברים?
אחרי מספר שניות האוויר נרגע. פקחתי את עיני וראיתי מולי נערה בעלת שיער שחור כהה יותר מפחם, עיני אזמרגד ו…
כנפיים. כנפיים ארוכות שצבען דמה לאפור צמחו מגבה.
בסדר, זה די מוזר. פתחתי את פי לדבר, ואז סגרתי אותו, בטוח שהיא, כמו כולם, לא רואה ולא שומעת אותי. פתחתי את פי שוב, היא בוודאי יצור שיכול לשמוע אותי, אם יש לה כנפיים והיא מביטה בי במבט מלגלג.
"מ-"
"שלום." היא קטעה אותי. הקול שבקע מפיה היה… לא הצלחתי למצוא מילה שתתאר היטיב את קולה. היא שתקה למספר שניות ועיניה הירוקות כאזמרגד בחנו אותי במבט קר ואדיש, מראשי עד לרגליי. נרתעתי. שפתיה התעקלו לחצי חיוך.
"היית אמור לעלות." היא אמרה ומצאתי מילה שתתאר את קולה – מהפנט. אך כעת גם גוון אדיש ומעט מרתיע התגנב אליו.
"לעלות?" שאלתי, אך הבנתי למה התכוונה.
"אסור לך להיות כאן, אין לי מושג איך הצלחת להישאר."
"אני לא יכול להישאר?" אמרתי בלחץ, מקווה שתסכים. אך ידעתי שגם אם לא תסכים אמצא דרך להישאר. השתררה שתיקה ועיניה בחנו אותי שוב.
"העולם הזה הוא אינו מקומך יותר." היא לחשה בקולה המהפנט.
"בבקשה?"
"אתה לא שייך לכאן."
"אין אף דרך?" אמרתי ובקולי נשמע גוון של תחינה. כל כך רציתי להישאר כאן, יותר מכל דבר אחר.
"בוא נחשוב… מה תעשה בשביל להישאר כאן עוד שבוע?"
"רק שבוע?" אמרתי. זה לא הוגן, כל כך מעט זמן?
"בתום השבוע נוכל לדבר… אך מה תעשה בשביל זה?"
"אני אעשה הכל." אמרתי, בלי לעצור ולחשוב לרגע מה היא המשמעות של ה"הכל" הזה.
"הכל?" חיוכה התרחב. ניצוץ נדלק בעיניה ובמוחי נדלק ניצוץ אזהרה שבחרתי להתעלם ממנו.
"הכל." אמרתי ותהיתי אם אני עומד להתחרט על כך אחר כך.
"בסדר. יש לך עוד שבוע להישאר כאן. תהנה."
"ומה תהיה התמורה, מה המשמעות של הכל?"
"אתה תדע בתום השבוע. מוסכם?"
"מוסכם." אמרתי והושטתי את ידי ללחיצה, היא רק הביטה בה בלגלוג וגיחכה.
"אה, ודרך אגב." היא שתקה, נראה היה שנהנתה מהמתח.
"כן?" שאלתי, בלחץ רב, שניסיתי, לא בהצלחה מרובה במיוחד, להסתיר.
"הושט יד." הושטתי את ידי בהיסוס. היא נגעה בה. אצבעותיה היו קפואות, הרגשתי כמו ביום אחד, כשילד קטן הניח בידי קוביית קרח ואז רץ הרחק, צחוקו המתגלגל נשמע במרחקים.
"כן?" שאלתי.
"נסה לעבור דרך העץ הזה." לא הבנתי לאן היא חתרה וניסיתי, בטוח שאצליח, הרי הצלחתי לעשות זאת כשעה לפני. התקדמתי לכיוון העץ.
"מהר יותר." היא אמרה ורצתי אל העץ הזקן. התנגשתי בעץ. לא הרגשתי דבר, אך לא הצלחתי לעבור דרכו. היא גיחכה.
"בשביל מה זה היה נחוץ?" הבטתי בה במבט תוהה.
"בשביל להסביר לך. עכשיו אתה בדיוק כמו הרוח. אתה לא יכול לגעת בעצמים, רק לשטוף אותם בקור, ואתה לא יכול לעבור דרך עצמים."
"אז מה אני כן יכול לעשות?" הבטתי במה במבט תמה, שכשרק שתקה וחייכה התחלף לכועס.
סופת החול התחדשה.