נערת הפרחים – פרק 6

גברת גרנפילד הייתה מכריחה אותי לטפל לה בגינה. לא משנה כמה הייתי בוכה על קוצי הוורדים שהיו דוקרים אותי ונשארים לי בין האצבעות, לא משנה כמה הייתי בוכה על השעות הארוכות בשמש או על הרצון ללכת לשחק עם שאר הילדים, לה לא היה אכפת.

גברת גרנפילד הייתה המשפחה המאמצת השנייה שלי , לפני משפחת אדאמס.
בחורף 1972, כל מה שרציתי היה לחזור לגינת הגיהנום של גברת גרנפילד. רציתי לחזור להרגיש את הכאב, להרגיש את השמש הלוהטת שלא יכולתי לסבול.
בחורף 1972, העדפתי לחזור שוב ושוב על המשפט של גברת גרנפילד במחשבות מאשר להתמודד עם המציאות שחייתי באותה תקופה. "תמשיכי לטפל בפרחים" היא הייתה אומרת "אם לא יצא ממך כלום, לפחות תדאגי שיצא משהו מהפרחים".

אני לא זוכרת כמה היו, אני לא זוכרת פרצופים ואני לא זוכרת שמות, אבל אני כן זוכרת יום אחד ספציפי שקשה לשכוח.
אמצע הלילה, סיימתי עם הראשון לאותו לילה ויצאתי לתפוס מונית כדי להגיע לשני. הרחוב היה חשוך כמעט לגמרי מלבד מנורת רחוב שדלקה כמה מטרים ממני ושלט נאון קטן מהבהב בצבעים זוהרים עליו היה כתוב שם של מסעדת דרכים קטנה. לא הייתי רעבה וגם אם הייתי, לא היה לי כסף לבזבז.. אבל אני לא זוכרת למה החלטתי ללכת לכיוון השלט ולהיכנס למסעדה.
התיישבתי בשולחן פינתי בודד והסתכלתי על אנשים נכנסים ויוצאים מהמקום. רובם היו בודדים, עצובים או ממורמרים וניסיתי לכתוב להם סיפור חיים בראש ולחשוב על הסיבה שבגללה הם פה, במסעדה קטנה ונידחת בניו יורק באמצע הלילה.

מלצר ניגש אלי, בחור צעיר שנראה עייף ומיואש בדיוק כמו כל שאר האנשים במקום, לבוש במדי המסעדה המגוחכים שכוללים כובע מצחייה באמצע הלילה. "תרצי להזמין משהו? יש לנו ספיישל של לילה.. " נקטעו לו המילים כשהוא העביר מבט איטי ומעמיק על הבגדים שלבשתי ושינה את פרצופו מעייף לחרמן "אבל לפי מה שאני רואה.. למישהי כאן כבר היה הלילה ספיישל.." הוא הוסיף.
הייתי רגילה לתגובות האלה, ולא יכולתי להאשים אותו אחרי הכל, לבשתי פחות מהבגדים שלבשתי כמלצרית ב"האני באני". חשבתי לעצמי שגם ככה אני מפספסת את הלקוח השני שלי ללילה ואני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיד סכום כזה של כסף.. "בסך הכול לובשת מדי עבודה, בדיוק כמוך" אמרתי לו וחייכתי חיוך שלמדתי שמביא הרבה לקוחות. הבחור היה חסר מילים כמעט ולא היה בטוח אם ללכת על ההצעה הנסתרת שלי או לא "מתי אתה מסיים את המשמרת שלך? אני לא לוקחת הרבה.." הוספתי כדי לקדם תהליכים.

הצעתי לו את מטבח המסעדה, אבל הוא רצה לקחת אותי אליו הביתה. דירה קטנה ומבולגנת שברור שלא מתגוררת בה אישה אך הוא גם לא מתגורר בה לבד. "אל תדאגי, הוא לא יחזור עד הבוקר.. יש לו נטייה לאבד את עצמו בלילות" הוא אמר. "אז איך זה עובד.. אני משלם לך קודם או ש-" נישקתי אותו ועצרתי אותו מלהמשיך לחפור לי, משלמים לי אחרי העבודה.

בבוקר שלמחרת, קמתי מאור שסנוור לי את העיניים ותוך כמה שניות הבנתי שנרדמתי בדירה ההיא כי אלכס לא הולך לישון עם הווילונות פתוחים. קמתי מהמיטה בשקט, מנסה שלא להעיר את הזר שלידי. התלבשתי בזהירות והחלטתי לגנוב לו חולצה ולא לצאת עם הבגדי עבודה באור יום. לקחתי את העקבים ביד כדי לא להרעיש, הוצאתי כסף מהארנק שהיה מונח על השידה שעל יד המיטה ובאתי לצאת מהדלת, עד ששמעתי רעשים מבחוץ של אדם העומד להיכנס לדירה. לא ידעתי אם לצאת או לחזור לתוך הסמיכה ולעשות את עצמי ישנה.. החלטתי להימנע משיחה מביכה עם השותף שלו לדירה ומהסברים של מי אני ולרוץ מהר אל תוך הסמיכה ולשכב בצורה כזאת שהשיער מסתיר לי את הפנים.

שמעתי את הדלת נפתחת וצעדים נכנסים לדירה וסוגרים אחריהם את הדלת. "הופה הופה מישהו פה זיין כל הלילה.." אמר קול שנשמע לי מוכר, מוכר מאוד אפילו. זה לא הגיוני.
צעדיו התקרבו אל המיטה והרגשתי אותו עומד מעלי "אני בחיים לא יבין איך היצור הזה מוצא כאלה שוות" הוא אמר בקול שיכור ומסטול..- ועכשיו אני בטוחה שאני יודעת מי זה. הצעדים התרחקו ממני ושמעתי אותו סוגר דלת של חדר אחר, אז הנחתי שהשטח פנוי ואני יכולה לברוח מבלי שהוא ישים לב אלי.

קמתי מהר מהמיטה, לקחתי את הנעליים ויצאתי מהדירה במהירות שלא זכיתי להכיר בה מאז שיעורי ספורט בבית הספר היסודי. התחלתי לרוץ עד לתחנת האוטובוס ועליתי על האוטובוס הראשון שעמד בתחנה.