נערת הפרחים – פרק 2

אז קמתי בבוקר למחרת על ספסל ברחוב קרוב לבית משפחת אדאמס, עם זר פרחים על הראש וחולצה ענקית שבחיים לא ראיתי שהגיעה לי עד לברכיים, בחוסר ידיעה איך הגעתי לשם. חשבתי על איזה צעקות יופנו אלי אם אני יעיז להיכנס ככה לבית, אבל לא היה לי אכפת.. החלטתי שאני פשוט יספוג ויתעלם מג'ון ומלני. התחלתי להיזכר בדברים שקרו לי לפני שהתעוררתי, בפסטיבל ובמייקי.. כל הזיכרונות היו נראים לי מדהימים ומאושרים עד שנכנסתי בדלת הבית ומלני עמדה שם עם פרצוף כועס.

אל ג'ון ומלני הגעתי לפני שנתיים, לפניהם עברתי בעוד שתי משפחות שלא היו טובות יותר ולא היו גרועות יותר ובדרך גם ביקרתי במוסדות יתומים שונים. לפי מה שאני יודעת ממוסדות הרווחה, האמא הביולוגית שלי גידלה אותי לבד ומתה מלוקימייה כשהייתי בת שנה ואין שום זכר או רמז למי הוא האבא הביולוגי שלי ואיפה הוא בתמונה.

במקום להקשיב לצעקות והאיומים של מלני, בהיתי בג'יימי הקטנה משחקת בבובה שלה וחשבתי לעצמי איזה מסכנה היא שהיא צריכה להישאר עם הזוג הזה כל החיים.. לא כמוני. חשבתי לעצמי אולי יום אחד אחרי שאני יצא מהבית הזה ויהיה מבוגרת מספיק, אני יוכל לאמץ אותה ולדאוג שהיא לא סובלת, כי היא לא אחראית לעובדה שהיא נולדה דווקא לזוג טיפשים האלה. מלני סיימה לצעוק סוף סוף, עליתי לחדר הקטן שלי בעליית הגג, התיישבתי על המזרון ובזמן שחלפו בראשי מחשבות על מייקל, נרדמתי.

מייקי לא פיספס זמן, אני לא יודעת מתי הספקתי לספר לו איפה אני גרה אבל יומיים אחרי הוא חיכה לי מחוץ לבית, נשען על אוטו קטן וצהוב ומחייך את אותו חיוך מושלם שאני זוכרת כל כך טוב.

מייקי לקח אותי לפארק, ישבנו שם על הדשא דיברנו שעות על כל דבר אפשרי.. הוא סיפר לי שגם אמא שלו לא בחיים והוא גדל עם אבא שלו, הוא אמר שהוא נמצא כרגע במקום בחיים שהדבר שהכי חשוב לו הוא מחאה. הוא רוצה לצאת נגד המלחמה, נגד השילטונות ונגד כל מי שעוצר את האנשים מחופש וזכויות. היו לו כמה טיעונים ממש טובים והוא גרם לי להאמין ולהקשיב לו. סיפרתי לו על משפחת אדאמס, על פאטרישה ולארי ובעצם על כל דבר חוץ מהעובדה שאני בת 14.

מייקי החזיר אותי הביתה אחרי נשיקות ארוכות בתוך המוכנית, והבטיח לי שבלילה הוא יבוא לקחת אותי למסיבה מטורפת. "תהיי מוכנה להיפנוט" הוא אמר, ואני בכלל לא הבנתי שמדובר בLSD שוב פעם..