נערת הפרחים – פרק 1

היה כאן שמח בסוף שנות ה-60 בניו-יורק. קראתם לנו היפים, קראתם לנו מתנגדים, נערי הפרחים.. אהבתי את המכלילים שהחליטו שכולנו הומואים. הרי סביר להניח שאם אנחנו בעד שוויון זכויות, יציאה מהארון וגאוה אז כולנו חלק מחבורה של הומואים אידיוטים מסוממים, ובואו לא נתחיל לדבר על הסמים..

אני הייתי אז בת 14. צעירה, שיער בהיר קצר, עיניים בהירות ותמיד מוצאת את עצמי מובכת ממחמאות שהיו נזרקות אלי- אפשר לקרוא לזה ימי הזוהר.
שאני אומרת ימי זוהר אתם בטח מדמיינים לעצמכם בראש תמונה מסויימת.. תמונה שמחה, מלאת אורות ואהבה. אני מניחה שאפשר לקרוא לזה ככה.. איך הגעתי למקום הזה אני שואלת את עצמי.

אוגוסט 1969, פסטיבל וודסטוק הידוע. כן, כן.. גם אני הייתי שם. לארי ופטרישה החליטו שזאת הזדמנות מצויינת לברוח מבית הספר בדיוק ביום הריתוק הקבועה שלנו בחופש הגדול עם נדין, המורה האהובה עלינו, שתמיד יודעת מה נכון בשבילנו.. ככה היא הייתה אומרת. בכל מקרה, חשבתי לעצמי שלג'ון ומלני לא יהיה אכפת ממילא, אז מה כבר יש לי להפסיד?
לארי ואני חברים טובים כבר שנתיים, מאז שהגעתי למשפחת אדאמס. את פאטרישה הכרנו לפני כמה חודשים, כמעט חצי שנה. פאטרישה נולדה ברוסיה ועברה עם אימה לקליפורניה בגיל 5, שם הם גרו עד שהעסק של אמא של פאטרישה נפל והם עברו בעקבות הצעת עבודה מפתה לניו-יורק, ככה פאטרישה מספרת. מאז שפאטרישה הגיעה לבית הספר, הפכנו למין חבורה קטנה. לי וללארי לקח שבוע אם לא פחות להיגרר אחרי פאטרישה והאופי החופשי (והקצת מסוכן) שלה. היא הגיעה אלינו משום מקום, עם ידע על כל דבר בעולם- היא הכירה כל זמר או להקה, כל שחקן או שחקנית, היא ידעה הכל על סקס, עישון, סמים וכל שאר הדברים שאפשר למצוא בארונות בבית משפחת אדאמס.

אז דילגנו על הריתוק חופש של נדין והלכנו לפסטיבל, פאטרישה אמרה שאי אפשר לוותר עליו ושאנחנו חייבים ללכת לראות. אין ספק שהיא צדקה.. כמות האנשים שהייתה שם הייתה בלתי הגיונית. אני זוכרת איך הייתי בהלם, מסתכלת על כמות האנשים, כולם לבושים בבגדים זרוקים (אם בכלל), עשן סיגריות באוויר וריח של אלכוהול. באותו רגע שהבנו מה הולך שם ושמענו את המוזיקה החזקה, לא יכולנו שלא להצטרף לחגיגה ולרקוד.
שלוש שעות. שלוש שעות של שלושה ילדים בני 14 רוקדים למוזיקת רוק מטורפת ומסביבם עשן. פאטרישה דאגה להגיד לנו מי האומנים שאחריים למוזיקה ואיזה דברים מעשנים האנשים שמסביב, הייתי צעירה מידי כדי להבין שהשאחטות שהיא לקחה מכל מיני בנים סביבנו היו סמים ולא הסיגריות הרגילות שהיא הייתה מעשנת.
אחרי שלוש שעות של ריקודים ומוזיקה, אחרי שהורידו לי אתב החולצה, עם חזייה לבנה ומכנס ג'ינס קצר ומלאה בזיעה שלא כולה שלי, פגשתי אותו.

פאטרישה הייתה עסוקה בחבורת בנים שמבוגרים ממנה שהרבה, לארי נעלם לי מאזור הראייה ומצאתי את עצמי רוקדת לבד. הוא היה נראה לי מושלם, אלוהי אפשר לומר.. הוא חייך אלי חיוך שחשף את השיניים המושלמות שלו, הוא לבש ג'ינס בהיר קרוע וכמו כל גבר אחר עם גוף כמו שלו, הוא גם היה בלי חולצה. הוא התחיל להתקרב אלי ונעמד מולי.
"היי, מותק" הוא זרק לי ואני עניתי לו בביישנות "היי" מובך.
"מייקל, ואת?"
"האנה"
"נעים להכיר האנה, בת כמה את? את לא צעירה מידי כדי להיות במקום כזה?"
"16, ואתה?" (זה החלק בו אני משקרת כדי שלא יחשוב שאני צעירה)
"22.. רוצה לנסות משהו מגניב האנה?"
חייכתי אליו והנעתי את הראש בהסכמה. מייקל, או כמו שאני נהגתי לקרוא לו- מייקי, לקח אותי הצידה למקום פחות מאוכלס באנשים אבל לא מבודד לגמרי. הוא הוציא מהכיס שקית קטנה עם כמה כדורים והוציא מתוכה שני כדורים. הוא שם כדור אחד על הלשון ואמר לי "קדימה, שימי גם, נבלע ב-3 מוכנה?" שמתי את הכדור על הלשון ומייקי ספר "1,2,3" ובלענו אותו. לא באמת ידעתי מה זה הכדור הזה, רק רציתי שמייקי יחשוב שאני שווה משהו.

אם אתם חושבים שהיום, אחרי שאני יודעת שמה שלקחתי היה LSD אני חושבת שזאת הייתה טעות.. אתם אלה שטועים, כי אני פשוט לא זוכרת יותר מידי פרטים חוץ מהרבה מאוד צבעים, סיבובים, מוזיקה, בלאגן, מייקל, סקס עם מייקל, עוד צבעים ועוד מוזיקה. וכן, איבדתי את הבתולים בגיל 14 עם מייקי. אני לא מצטערת על זה אפילו שאני לא זוכרת יותר מידי פרטים, ואני לא מצטערת על זה שזה היה איתו כי מאוחר יותר באמת הייתה שם אהבה. אם אני מצטערת על משהו בסיפור שלי, הוא על החלטות אחרות שלא נוגעות ביום הזה בפסטיבל.