#נעלי ריצה בעולם איטי – סיפור בהמשכים חדש – הקדמה – מוקדש לפירפיר הנסיכה

נקודת מבט רייל:
"אני פריקית." אמרתי בפזיזות כשקמתי בבוקר מהצעקות הרועמות של אבא. קרני השמש חדרו דרך הווילון ונכנסו לי לעיניים. נאנחתי והתהפכתי. רק עוד דקה.
אחרי כמה דקות כבר נמאס לי לישון. האור הבהיר העיר אותי לחלוטין. מתחתי ידיים וקמתי לאיטי מהמיטה, נשכבתי שוב כשאזלו כוחותיי, הייתי ממש עייפה, פיהקתי פיהוק ארוך. משום מה חיוך ענק עלה לי על הפנים והרגשה טובה אפפה אותי.
"מטומטמת." שמעתי לחישה והרמתי את ראשי. ראיתי את דווין, האח הגדול והמעצבן שלי מסתכל עליי כשחיוך זדוני מרוח על פניו.
"מה עכשיו?" הפטרתי.
"כלום." הוא אמר וגלגל עיניים. "את סתם מטומטמת."
"גם אתה!" אמרתי בייאוש.
"לא." הוא פלט ופרע את שיערי. "אני לא. אני מושלם, חתיך, ושווה."
"חה," גיחכתי, חיוך עלה לי על השפתיים מתוך אינסטינקט. "אף בחורה לא תיגע בך עם מקל."
"אין לי כוח לכל השיחות האלו על הבוקר." דווין התחמק ורץ לחדר שלו. מאז שהחברה הזו שלו עזבה אותו, הוא לא מחליף איתי מילה שקשורה אלייה. שייתגבר הדביל.
"ביי," צחקקתי וקמתי מהמיטה. מתחתי את גופי והסתכלתי במראה. אני פריקית. ואני אוהבת את זה. יש לי שיער גולש בצבע תכלת וסגול והשורשים הבלונדיניים שלי לפעמים בולטים יתר על המידה.
אם היו אומרים לי לתאר את עצמי היית אומרת שהעיניים שלי בצבע דבש. שיש לי שיער יפה. אבל הרסתי אותו לחלוטין עם הצביעה, ואני דווקא אוהבת את הלוק שלי, ההורים שלי פחות. זה מה שהם אומרים כשאמא נפגשת איתי בפעמים רחוקות וכשאבא סתם חופר וקודח לי במוח על העבודה שלו, הייטק.
אבל לא באמת כזה אכפת להם מהמראה החיצוני שלי. הם מדברים על שטויות עם דברים שיש בתוך קנקנים או משהו.
אז זאת אני, שממהרת לבית ספר ואם תאחר עוד פעם אחת עלולים להעיף אותה.

שמתי אודם אדום מול המראה, כמו כל הבנות. ניסיתי להיראות יותר נורמלית.
הרהרתי בזה שיש לי רק אח אחד ואני מסתפקת בו. עם אח כמו שלי כבר עדיף להיות בלי אחים בכלל. לא שאני יכולה עוד אחים… אמא שלי עזבה לטורונטו, אני נשארתי עם אבא, אחי, והמשפחה בניו יורק ולא נראה לי שאמא תלד בזמן הקרוב.
עברנו לגור עם אבא כי אמא לא פנוייה רוב הזמן. היא נתנה אותנו לאבא. אני דיי כועסת עלייה אבל מבינה. היא לא רצתה שנסבול אצלה, בערך.

אחרי שגמרתי להתארגן פגשתי את דווין במסדרון.
"היי," אמרתי במבט מעוצבן.
"רייל, את נראית כמו…" המילים לא יצאו לו מהפה.
"כמו מה?" כעסתי יותר. רציתי לדפוק לו משהו בראש. אני שונאת שהוא קוטע משפטים
הוא השתדל לומר את זה בטון הכי נעים שיש, "זונה."
"תגיד לי, את נורמלי? מי אתה שתקלל את אחותך?"
"לא קיללתי." הוא אמר בניצחון.
"זאת עבודה אבל בכל זאת." לא יכולתי לתת לו את התענוג. אז מה, נמרח לי יותר מדי אודם. מי אני שאבין בדברים האלו?
"בסדר, בסדר," הוא גלגל עיניים.
"תשתוק."
"אני יותר חזק ממך, ריילי." הוא חייך חיוך כובש. אם הוא לא היה אח שלי כבר מזמן הייתי קופצת עליו.
"אני שונאת שקוראים לי ריילי. השם שלי זה רייל." אמרתי באיטיות. "לעשות יותר לאט?"
"לא." הוא אמר בטון מזלזל.
"טוב… נאחר. בוא נצא כבר. ביי אבא!"