נעלי הפלא של תוהמויק. פרק 4: עיר האנשים הרעבים.

לא היה לגדם ממי להיפרד. משפחתו חיה בארץ רחוקה וחברים לא היו לו. ולכן יצאו לדרך מיד, בלי שום עיקובים.
אין ספק שאותו השותף הנכה החדש למסע היה לעול. אומנם סרס ותוהם הרגישו שיש חשיבות גדולה למעשה ה"אימוץ" שלו, אבל הוא לא יכול לעשות כלום בעצמו.- היה צריך להאכיל אותו בכף, לעזור לו להתלבש ואפילו לנגב לו את התחת אחרי שחרבן, פעולה שהייתה דוחה ומגעילה עבור תוהם וסרס, ומבזה עבור גדם.
עם זאת, נראה שמצב רוחו של הנכה אכן השתפר, ומאותו ייאוש מוחלט שבו מצאו אותו, בזכות קסם ההליכה, הגיע גדם למצב של אושר כמעט מתמיד, ולעיתים אף נתקף בתחושת אופוריה דומה לזו שתוהם היה שרוי בה. קסם הנעליים לא נגע אך ורק במי שנעל אותן, אלה גם שחרר סביבו הילה נפלאה של סיפוק ודחף להליכה.
כשהשלושה ישבו ערב אחד מסביב למדורה, תוהם סיפר לגדם על תחושת המשמעות והתשוקה שאופפת את נועל הנעליים עצמו, ובמוחו של גדם עלתה שאלה, שמשום מה סרס עוד מעולם לא חשב עליה. "מאיפה הנעליים האלה בכלל?" שאל העיוור. תוהם חייך ובחן את נעליו האהובות, "אני יצרתי אותן" הוא אמר. "מה זאת אומרת?" שאל סרס בהפתעה. "אתה סנדלר?". "כן", ענה תוהם ולגם מהמרק שלו. "לא סיפרתי לך אף פעם?" "לא", אמר סרס. "אף פעם לא הזכרת את זה. סיפרת לי הרבה על יוני ועל השבוע הראשון שעבר עליך עם הנעליים. אבל אף פעם לא סיפרת לי שאתה סנדלר". "אז עכשיו אתה יודע" אמר תוהם וחייך. "סנדלריית "תמתיאם". הנה, זה אפילו כתוב על הנעליים" אמר תוהם והראה להם. ואכן על פנים הלשונית היו רשומים ראשי התיבות ת.מ., ומתחתיהם באנגלית t.m.. האותיות היו מוקפות בעיגול דו שכבתי, שממנו יצאו 8 קרני שמש.

"לא ידעתי בכלל שיש עוד סנדלרים בימינו" אמר גדם.- "הרי הכי פשוט זה ללכת לחנות נעליים ולקנות נעל,- זה בטח גם יותר זול. ובימינו עם נעליים מתקלקלות, הרבה יותר פשוט להחליף אותם מאשר לתקן אותם". "יש בזה משהוא", הסכים איתו תוהם. "באמת די קשה להתפרנס מזה. אבל זה עדיין אפשרי.- כל עוד יש אנשים שיודעים להעריך נעל שנעשתה במיוחד עבורם במאמץ ומחשבה, ולא סתם נפלטה מאיזו מכונה בסין יחד עם עוד מאתיים נעליים זהות. ברור שהרבה יותר פשוט ליצר נעל במפעל, זה גם באמת הרבה יותר זול, והרבה יותר קל ומהיר. השאלה היא עם ככה אנחנו רוצים לחיות,- בצורה קלה מהירה זולה ופשוטה? כי יש משהו שמתפספס בנעל שיוצרה לקונה אלמוני בצורה הכי יעילה וטכנולוגית שיש.- חסר שם איזשהו עומק, חסר שם תהליך. למזלי, יש עוד אנשים שלא מתפשרים על הרדידות הזאת"…

עוד חודש של הליכה עבר על השלושה, והנוף סביבם התחלף מהרים מוריקים, למישור צחיח עם הרבה קוצים ושיחים נמוכים. כבר זמן רב עבר מאז שראו מקום ישוב, ויומיים חלפו מאז שנגמר להם שוב האוכל. סרס וגדם היו עייפים ותשושים.- הרעב חגג להם בבטן, וכאב של יובש פעם בראשיהם. לעומתם,- ככל שהם המשיכו ללכת, תוהם הרגיש יותר ויותר טוב, והתחבר יותר ויותר להווייתן של הנעליים. הוא מעולם לא הוריד אותן והנעליים נהיו כחלק טבעי ורציף מרגליו. מלבד אותו הצורך הבלתי נשלט ללכת, ומלבד ההנאה האבסולוטית שהפיצה בו ההליכה, היו עוד מספר תופעות לוואי לאותה התחברות בין הנעליים לאדם הנועל אותן. ביניהן השתיקה שהלכה והקצינה, וחוסר הרעב.- תוהם עוד אכל, אבל הרבה פחות. ההנאה שלו מהאוכל איבדה מעצמה והוא הכניס לגופו רק מה שהיה דרוש לו כדי להתקיים. השומן נעלם מעל בשרו, והוא נהיה כאדם שעוצב לצורך הליכה. שרירי רגלים גדולים באופן ברור ובולט, ידיים דקות וארוכות וגוף צנום אך מוצק. הוא עשה לעצמו מנהג ללכת בתחתונים ונעליים בלבד, ושערות ראשו וזקנו ארכו כשערותיו של גדם. כשתחושת הרעב המציקה עזבה את תוהם, תחושה אחרת באה והחליפה אותה.- תחושת קלילות, ממש כמעט ריחוף.- כאילו נטש מאחוריו את גופו הגישמי ואת עול החומריות, ונהנה ממלוא מימוש תשוקתו לצעידה.
גם שני חבריו למסע התרגלו לקצב ההליכה, אך קיבתם, לעומת זו של תוהם, נותרה בשפיותה, ואחרי יומיים ללא מזון הם היו כאמור,- תשושים ומורעבים. בשלב מסוים תוהם קשר את גדם לסרס והלך סביבם במעגלים כדי להתמודד עם הקצב האיטי שלהם. עד יומם השלישי מאז שנגמר המזון.- הם סוף סוף הגיעו לעיירה קטנה ובודדה בלב המישור הצחיח, ושם עצרו למלא אספקה, למרות התנגדותו של תוהם.

הם צעדו בין הבניינים כמו מגלי עולמות. הרחובות היו ריקים מאדם,- כאילו שכולם התחבאו במקלטים מאיזו סופה נוראית. פחי הזבל היו מלאים וגדושים באריזות אינסופיות של כל סוגי המזונות, וחתולים שמנים רבצו ביניהם. פסלים מברונזה ומשיש היו מוצבים פה ושם.- משפחה עבת כרס אוכלת סעודה ליד שולחן, שני זקנים שמנים יושבים על ספסל ואוכלים סנדוויצ'ים, ובכיכר העיר המרכזית, פסל מוקצן לחלוטין של דמות צנומה – עצמותיה בולטות כשל שלד והיא יושבת על ברכיה, מרימה את ידה הדקיקה כלפי מעלה ופני השלד שלה זועקים ללא קול.
את האיש הראשון הם פגשו כשהגיעו למרכז העיר. הוא יצא שם לבדו מחנות, עם שתי שקיות מלאות אוכל בידיו. האיש היה שמן בצורה יוצאת מן הכלל. בטנו גלשה מתחת לטי-שרט כתומה כמו קצף מבקבוק בירה מנוער. פניו היו נפוחים כמו גוש שומן ענק וסנטר נוסף, גדול ומתרפס, נתלה מתחת לסנטר הבסיסי שלו. אצבעותיו של האיש היו כה מעובות עד שאיבדו מאורכן והפכו לבליטות קטנות ומגוחכות שניסו לאחוז בחוסר אונים בידיות הפלסטיק של השקיות, ורגליו נראו כמו כריות גדולות ומעט מארכות, שנאנקו מתחת למשקל גופו. הוא היה ענק. עצום. יצור שיצא כל כך מפרופורציה, עד שהוא בקושי נראה אנושי. הוא היה מזיע ומתנשף כולו, נאנק בכל צעד מסורבל שעשה.
למרבה האבסורד, היה זה דווקא האיש המקומי שנעצר בתדהמה למראה שלישיית הנוודים. הוא התקדם אליהם באיטיות וכשהגיע, הניח את שקיותיו על הרצפה, ופנה אליהם. "שלום…." הוא אמר בעיניים פעורות. "מי אתם?.." "אנחנו מטיילים פה באזור ידידי", השיב סרס. "נכנסנו לעיר שלכם בשביל להצטייד". השמן המשיך להביט בהם כאילו שצנחו אל מול עיניו דרך מכונת זמן, הישר מהמאה ה18. "אתם…. רעבים?" הוא שאל. "למען האמת, מאוד", ענה סרס. "לא אכלנו כבר יומיים".
השמן לא היסס ומיד התעקש לקחת את החבורה לביתו. בכל הדרך הם לא ראו אף לא אדם אחד וכל הרחובות והמדרכות היו נקיים. אפילו סרס וגדם המורעבים התקשו להתאים את עצמם לקצב האיטי כל כך של השמן, ותוהם בכלל כבר איבד מסבלנותו לנוכח הצעדים האיטיים באופן מוקצן. הם הגיעו לבסוף אל אחד הבניינים, שם נסעו למעלה לביתו של השמן במעלית גדולה. לא היו שם מדרגות, אפילו לא למקרה חירום. כשהם נכנסו אל הבית דרך דלת רחבה במיוחד, הם נוכחו לדעת שאשתו של השמן הייתה דומה לו במימדיה המפלצתיים וששני הילדים שלו היו בעלי משקל עודף גם הם, ונראו כמו שני כדורי גבינה ורדרדים ואומללים. שלושת בני הבית הביטו בשלושת הנוודים המלוכלכים באותה פליאה שהתנוססה על פניו של אבי המשפחה. לצופה מין הצד, היתה הסיטואציה וודאי מבדרת ביותר. המטבח עמד במרכז הבית והיה, כמו בני המשפחה, מוקצן למדי.- שני מקררים גדולים, עשרות ארונות דחוסים, וספות במקום כיסאות ליד השולחן. "האנשים האלה רעבים", אמר השמן לאשתו השמנה ואותה הבעת פליאה עלתה על פניה. מיד הושבו השלושה לשולחן ומיטב המטעמים הוגשו להם – בשרים ומאפים, תבשילים ומרקים. מנה ועוד מנה ועוד מנה. סרס וגדם הסתערו על האוכל מיד ובהשפעת הריחות והמראות הנפלאים, גם תוהם החל לאכול בהנאה, אף יותר ממה שהרעב הרגיל הורה לו. בני המשפחה, שהציגו את עצמם כמשפחת "עבוש", ישבו יחד איתם לשולחן ואכלו גם הם. השלושה סיפרו להם על מסעותיהם והעבושים בקושי האמינו לרעיון חוסר האכילה הממושך. "תהיו מוכנים להשתתף בארוחת הערב הגדולה של הרחוב?", שאלה אם המשפחה. והנוודים, שהמזון הרב שדחסו לפיהם עוד לא הספיק להשתיק את רעבונם, הסכימו בשמחה.
לאחר כרבע שעה של זלילה בלתי פוסקת, תוהם סרס וגדם התמלאו בתחושת סיפוק של שובע וסירבו לתחנוניהם של בני המשפחה, שהציעו להם עוד ועוד מזון. בסופו של דבר קיבלו בני משפחת עבוש את העובדה שאורחיהם לא יאכלו עוד, אז במקום זה, הם עשו למענם כל דבר אחר שעלה בדעת.- מקלחת התאפשרה להם לאחר שבועות רבים, וזוהמת דרכים רבה הושרה מעורם הנוקשה. גדם נתן לאישה השמנה לספר אותו ולקצר את זקנו, אך תוהם סירב (וגדם היה קירח ממילה). לבסוף פונו עבורם מיטות האורחים, שהיו גדולות בהרבה מכל מיטה שתוהם סרס או גדם ראו אי פעם, ושלושת הנוודים הלכו לישון כשקיבתם מלאה ונפוחה, עד ארוחת הערב.

לפי הבנתו של תוהם, היה מנהג באותה עיר, לערוך כל יום ארוחת ערב משותפת בכל רחוב. לשם כך היה חדר גדול ומיוחד,- ממש אולם רחב ידיים, בו התכנסו כל התושבים יחדיו וסעדו. חדר האוכל היה רחב ידיים ומפואר למדי. כל משפחה הביאה כמה וכמה קערות של מזון וכמה עשרות שולחנות נערכו לאכילה. התושבים ישבו בהמוניהם וזללו בבולמוס פראי. כל אחד מהם תופס לפחות שני כיסאות של אדם רגיל. האוכל היה בכל מקום, כאילו שהחדר הוצף בו. כל מקום שאליו היית שולח את ידך, היית יכול לתפוס דבר מה לדחוס אל הפה. לא רק משפחת עבוש הייתה כה שמנה, אלא כל תושבי העיר. מילדים קטנים, ורודים ועגולים שהסתובבו תמיד עם דבר מה מתוק בידם, ועד לזקנים בלתי מקומטים, שישבו מרוכזים בעצמם לצד השולחן וזללו קערה אחר קערה של מן מזון בסיסי מקומי, שהיה שם בשפע, משהו דמוי פודינג חום, רק חם ומלוח. הקהילה כולה הייתה המומה מרזונם של האורחים ולא הפסיקו להלעיט עליהם כל סוג מזון אפשרי.
האנשים הרבים שאלו את תוהם סרס וגדם אינספור שאלות על תחושת הרעב. מדבריהם נסתמן שהם חששו ממנה כמו ממפלצת קדומה ונוראית. רוב האנשים ניסו כל הזמן להשוות את מה שידעו על הרעב לאמת, אותה הכירו שלושת הזרים. והאמת לרוב כל כך לא תאמה את מה שבני העיר ידעו, עד שבשלב מסוים החלו השלושה לשקר ולהפריז בתחושת הסבל של הקיבה הריקה, כדי לא לאכזב את מארחיהם.
במהלך הארוחה הארוכה, הובאו אורחי העיר בפני כיתת בית הספר, שהתאספה במיוחד. הילדים התעניינו מאוד בזרים הצנומים ושאלו אותם שאלות רבות. נראה כי הם שמעו המון על הרעב, והוא שיחק חלק גדול ומשמעותי מאוד בחייהם, עם כי מעולם הם לא היו באמת רעבים. הם היו כולם נפוחים כמו כדורי בשר לא מבושלים. לחייהם הורודות כאילו חונקות את פניהם הקטנים, ידיהם התבלטו מזרועותיהם כמו גידולים, והרגליים שלהם היו כה עבות, עד שהם לא יכלו לרוץ ובקושי ללכת. חלקם אף הסתובבו כמו קשישים, עם מקל הליכה לעזר.

תוהם סיים לאכול הרבה לפני שני שותפיו למסע, וכשגדם וסרס לבסוף חדלו גם הם מן הזלילה ומיצו אף את מבחר הקינוחים הענק, הם חיכו שלושתם והמשיכו לענות על שאלותיהם הסקרניות של התושבים. כעבור זמן מה, כשגם תושבי העיר סיימו לאכול, ניתן לאורחים חדרים במלון העיר, והשלושה הלכו לבסוף לישון, עם בטן מלאה עד אין מקום.

גדם וסרס עוד חשו בטוב. אבל מרגע שתוהם אכל קצת יותר ממה שגופו היה צריך כדי להגיע לשובע, החל מצב רוחו לדעוך. תחילה, נעלמה פתאום תחושת האופוריה והדחף ללכת שהפיצו בו הנעליים. כשגם רצון לאכול לא היה בו עוד, הרגיש תוהם לפתע שהוא עומד באמצע שום מקום ואין לו לאן ללכת, ואין לו סיבה או רצון ללכת. בשלב זה הוא השתתק עוד יותר ונמנע מלענות על שאלותיהם של האנשים השמנים. לאחר מכן, כשהאוכל קצת התעכל, הדחף ללכת חזר. אך עם קיבתו המלאה, הרגיש תוהם שאין הוא מסוגל ללכת. כאילו שקשרו לו עוגן לרגל, כאילו שמילאו אותו בברזל יצוק ששיתק את איבריו.
וכעת, כשהוא שכב במיטת בית המלון הנוחה להחריד שניתנה לו, החלה בהלה נוראית להזדחל למוחו. המזרון הענק בלע אותו כחול טובעני,- עטף אותו בכבלי קטיפה רכים. המזון בו התפטם מילא אותו מתחתית הקיבה ועד קצה גרונו, עשה ממנו שק גדוש ודחוס. הוא ניסה לישון בהתחלה, אבל היה לו קשה אפילו לנשום. האוכל בעבע בתוכו כמו רעל זר. כל הדם ממוחו ורגליו התרכז במערכת העיכול, והותיר אותו בתחושת שיתוק קלסטרופובית. ריח ריקבון מוזר רפרף מדי פעם תחת אפו. הוא היה נכה. נכה כמו גדם. ועם זאת, הדחף ללכת, רק התגבר והתגבר – דרש מרגליו לקום ולצעוד. הנעלים ביקשו את שמגיע להם, לחצו על תוהם להמשיך ביצירתו, להמשיך ולהתקדם.
החדר המפואר סגר עליו. הרהיטים כולם היו כבדים ומסורבלים כשלשלאות. תוהם החל להזיע, זיעה שומנית. אורות שטניים מבחוץ ריקדו על הקיר ממולו והכרית הגדולה, הרכה מדי, איימה לחנוק אותו. קצב נשימתו של תוהם התגבר, הריח המגעיל חזר והטריד אותו. בכל פעם שניסה להבין מה זה, הריח נעלם, ותוהם תהה שמה אולי הוא הוזה. לבסוף הוא קם מהמיטה והחל לגשש בחושך, ולפני שמצא את מתג האור, אחז בבטנו, התקפל והתחיל להקיא. חתיכות בשר וירקות לצד נוזלים בלתי מזוהים שעלו בפתאומיות, במאמץ נוקשה, בלתי נשלט, של הגרון, מילאו את לשונו בטעם מר ונשפכו על הרצפה. הוא התיישב על ברכיו ועיוות את צורת גבו כשהשליטה על הלסת והגרון נלקחו ממנו, ומנות שלמות של סעודת מלכים גלשו ממנו החוצה בפרצים עוצמתיים ונספגו בשטיח. ראשו היה סחרחר, וזיעה נטפה מכל נקב בגופו של תוהם. לבסוף הוא קם בפאניקה, הדליק את האור והביט בחדר. תחושת האחיזה במציאות אבדה לו, וזמזום מונוטוני התנגן באוזניו. הוא התנודד לחדר האמבטיה לשטוף פנים, ולפתע ריח הריקבון שב ועלה לאפו בעוצמה מחודשת וגדולה הרבה יותר.
תוהם עמד בפתח חדר הרחצה ונעצר מתנודד כהוזה. באמבטיה שכב איש זר וערום, כשפיו פעור לרווחה, ועשרות זבובים קטנים מרחפים מעל לועו. האיש לא נשם, הוא היה חיוור כמו דף ניר, ומשמניו הרבים מלאו את כל מתקן האמבטיה עד אפס מקום, מפלי שומן חיוורים זלגו מבעד לסף האמבטיה. תוהם עצם את עיניו, ופלט עוד פרץ קטן של קיא. לאחר מכן הוא הסתובב, ויצא מן החדר.

"סרס!, סרס!" ניער תוהם את גופו של חברו הישן. "מ…מה?" פקח הקירח את עיניו למחצה. "סרס, אנחנו חייבים להסתלק מפה", לחש תוהם. "עכ.. עכשיו?" שאל סרס והתהפך במיטתו הנוחה. "למה?". "אנחנו חייבים לזוז", חזר תוהם ואמר. "אי אפשר להישאר פה אפילו לא עוד דקה אחת". "אתה בטוח?" שאל סרס והתיישב במיטתו בחוסר רצון. "כן, כן". התעקש תוהם. "קום ותתארגן. אני אעיר את גדם".
תוך כחמש דקות תוהם וחבריו העייפים היו מאורגנים וצעדו בחושך ללובי של בית המלון, כשסרס סוחב את התיק, וגדם קשור למותניו של תוהם. הם יצאו בשקט מדלת הזכוכית, וצעדו במהירות לאורך הרחובות החשוכים הריקים. וכך לבסוף הם יצאו מהעיר העמוסה, וחזרו לצעוד בלהט אל תוך השממה.