נעים מאוד, גורל- פרק 2

הבוקר שלי מתחיל ביום הכי פשוט שיש, יום ראשון, שבורה מהסופ"ש שביליתי בו בלי הפסקה, קמה לעבודה, מגיעה לעבודה, עושה את המוטל עליי השעה 14:00 אני נכנסת לאינטרנט לגשש קצת בזמן שהבוס שלי יצא לארוחת צהריים. ואני רואה…. "ניסיון התנקשות בעבריין בכיר בתל אביב" ישר נכנסתי לכתבה, מצמצתי חשבתי שאני מדמיינת, כאבי בטן התחילו לגרום לי לאי נוחות.. ככל שקראתי את המשך הכתבה הייתה לי הרגשה לא טובה. צלצלתי לבוס שלי, "אלי אני על הפנים אני חותכת הביתה" יצאתי בטיל מהעבודה… התקשרתי לאמא שלי דבר ראשון. תא קולי. אבא שלי לא עונה. אופל לא עונה רק שזה אופייני לה, ואחיינית שלי לריאן סימסה שהיא בשיעור כרגע. נסעתי לכיוון הבית, ואז הצלצול הגואל הגיע… אמא שלי "בר, תעזבי את העבודה ותסעי לכיוון הביתה" הקול שלה רעד… "אמא דברי אליי מה קורה?????????" היא ניתקה לי תטלפון… חייגתי ליוחאי, הטלפון לא זמין. נסעתי הבייתה כמו שאמא שלי הורתה לי. חיכיתי לשיחה ממישהו שיסביר לי מה קורה כאן. אבל בראש שלי רץ רק דבר אחד, שקרה ליוחאי משהו רע. וצדקתי… טסתי לבית החולים תל השומר, הוא היה בטיפול נמרץ, קיבל 3 יריות מאופנוע חולף בזמן ששהה בקיוסק שלו בת"א, מצבו מוגדר קשה מאוד… כולם היו שם, אמא ואבא שלי, אופל, לריאן, חברים קרובים מאוד, המון שוטרים, ראיתי רק שחור בעיניים, הגהנום נכנס לחיי, כולם בוכים מתפללים לנס… ואז הרופא יוצא ואומר… "אני מצטער… עשינו הכל" יוחאי מת, יוחאי נרצח בידי האויבים שלו, המקוללים שניצחו אותו. הוא נקבר באותו לילה, ההלוויה הייתה הדבר הכי קשה בעולם, משהו שלא ניתן לתאר אותו במילים, אני מתפוצצת מרוב כאב ודמעות, אמא שלי גמורה, אבא שלי שבור לרסיסים, אופל ולריאן אין לתאר, סבל עצום, לא ידעתי שקיים כזה כאב עד שהוא הופיע בחיי. היו מאות אנשים בהלוויה שבאו לכבד אותו ולהיפרד ממנו, החבר הכי טוב שלו כמו אח אבי תמך מההתחלה ועד הסוף, הבשורה הייתה מרה, התקופה הייתה קשה. השבעה עוד יותר, כ"כ הרבה אנשים נכנסו ויצאו, נחמו ובכו, ואני? מה איתי אני? מה יעלה בגורלי? מה אני בלי אחי? אחי היחיד. יוחאי עשה את שלו איתי, הוא לימד אותי את מהות החיים, הוא סמך עליי, נתן לי כתף, לימד אותי הכל מא-ת, אף בן אדם לא יכל לפגוע ברגשות שלי, הוא לימד אותי מה זה פוקר פייס והראה לי את הצד המכוער של החיים וגם את הצד היפה שבו. כולם לקחו את זה בצורה מאוד קשה… אבל אין מה לעשות החיים ממשיכים ויוחאי היה רוצה לראות אותנו עומדים על הרגליים. נכון, היו רגעים שידעתי שזה יכול לבוא בחשבון, היו רגעים שהוא ידע שיכול להיות שיבוא היום והוא לא יצליח לנצח את המלחמה היום יומית הזו. לפני שהוא מת, עכשיו כשאני חושבת על זה… נדמה לי כאילו הייתה לו הרגשה שהיום זה היום האחרון.
עברו 3 שבועות הגרועים בחיי, כמובן שלא חזרתי לעבודה, הבית היה שומם, אופל ולריאן היו אצלנו כמעט כל יום וכל לילה, לפעמים גם ישנו איתנו. המבט נשאר אותו מבט עצוב, חברות וידידים הגיעו לנחם אותי בלי הפסקה, החברה הכי טובה שלי שהיא כמו אחותי נועה, ישנה איתי לילות רצופים ולא עזבה לרגע. כולנו הוזמנו לחקירות, כולל חברים שלו, אופל ואפילו לריאן, אנשים בלב ידעו מי עשה את זה אבל ככה זה בעולם הזה, דם תחת דם. המשטרה היא מחוץ לתחום. היורה, הוא בסה"כ חייל שאומרים לו בדיוק מה לעשות, אבל בע"ה כל כלב בא יומו.
שום תרופה כמובן לא נמצאה למכה הכואבת שקיבלנו…. לאט לאט לא הייתה ברירה אמא ואבא שלי ניסו לחזור לשגרת העבודה, אני לא רציתי בשום אופן לחזור, ומצידי היה להתפטר, אבל הבוס שלי אלי הבין אותי כמה שרק אפשר.
והנה הופ חודש וחצי מהחיים חולפים להם בלי יוחאי, עוד יום רגיל הגיע לו. צלצול העיר אותי בשעה 9:00 "בר, בוקר טוב מדבר העו"ד של יוחאי, תוכלי להגיע למשרד שלי בהקדם האפשרי?" אני: "כן בטח, אין שום בעיה, קרה משהו?" עו"ד: "לא, אבל אני צריך שתגיעי, לבד" עורך הדין של יוחאי שרון, מטפל בו שנים על גבי שנים, הוא איש סודו אפשר להגיד ומאוד הופתעתי לקבל שיחה ממנו. כמובן שזה לא נתן לי רגע מנוח ישר התעוררתי התקלחתי התארגנתי ויצאתי לכיוון המשרד שלו.
"היי שרון מה העניינים?" אמרתי בקול זהיר… "בואי ניכנס למשרד שלי מאמי, יש לנו על מה לדון" נכנסתי למשרד… הוא סגר את הדלת והחלון… נראה רציני, המזכירה שלו הכינה לנו קפה. ואז פתח בשיחה……………………